על מבחן בוזגלו ההפוך ועל הפופוליזם של אמנון לוי

להאזנה:

מי שצפה בתוכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות" כביכול, ששודרה בערוץ 10 ביום ראשון ה-17.1.2016, נצפה ממנו להתרשם כי נחשפה עוד פרשה של שחיתות ציבורית וזאת כאשר לפי ממצאי התחקיר כביכול שנעשה הוכח כדבעי כי דין אחד לאדם מן היישוב ודין אחר למי שמצוי בעמדה שלטונית וחמור מכך בפרקליטות המדינה.

ראשית יודגש כי איני מבין על סמך מה קבעו כל המרואיינים זולת הסנגורית של מר יהודה שפר, כי כאשר מדובר בתאונת דרכים בה נפגע למוות הולך רגל, אחת דינו של הנהג בדרך כלל למצוא את עצמו כנאשם בבית המשפט לתעבורה.

מה הקושי הגדול שעמד בפני אמנון לוי לפנות למשטרה לפי חוק חופש המידע ולקבל נתונים על אחוזי סגירת התיקים כאשר מדובר בהולך רגל החוצה בכביש שלא במעבר חצייה ונפגע למוות על ידי רכב. ברור הדבר כי כאשר הולך רגל חוצה בכביש שלא במעבר, הוא שם נפשו בכפו (לעיתים גם בחצייה במעבר) ומעמיד את הנהג המתקרב במצב ללא מוצא כך שלא יוכל להימנע מפגיעה בהולך הרגל. ובנוסף יודגש; מוזר הדבר כי אמנון לוי והתחקירנים שסייעו בידו, לא עלה בידם לאתר עו"ד או מומחה הנדסי שאינו מעורב ולטעמו קמה הצדקה לסגירת התיק, הכל מתוך כוונת מכוון על מנת להעביר את המסר המטעה שבכתבה.

ומן הכלל אל הפרט- ראשית בבחינת מושכלות יסוד, אפילו אם המדובר במי שחרג מהמהירות החוקית עדיין אין בכך על פני הדברים רשלנות, כל עוד החריגה אינה קיצונית. ומעבר לכך, כאשר עולה על פי הממצאים שנחשפו כי ניתן היה להיעצר מטרים ספורים לפני מקום הפגיעה, נתון אשר על פיו הציבור אמור כביכול להסיק כי הנהג היה חייב להספיק להיעצר ולמנוע את הפגיעה, על כך יכול להשיב כל מי שעיסוקו בתחום כי כאשר רכב נוסע, לצורך העניין, במהירות 50 קמ"ש, זמן התגובה של הנהג הינו 14 מטרים (13.9 ליתר דיוק) וזמן התגובה המקובל הינו שנייה אחת; (זמן תגובה להבהרה הינו הזמן שעובר מרגע הבחנה בסכנה עד הלחיצה על הבלם). ולכן כאשר מדובר באיחור של פחות מ- 14 מטרים, התאונה היא עדיין בלתי נמנעת מבחינתו של הנהג; כך שעל פני הדברים סגירת התיק הייתה מוצדקת. וחשוב להדגיש דבר נוסף- אין להשליך את תפוח האדמה החם לפתחו של בית המשפט על מנת שבית המשפט יכריע בבחינת "וישחקו הנערים לפנינו". על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה  אין להגיש כתב אישום אלא אם קיים סיכוי סביר להרשעה.

לא זו אף זו, עצם הכוונה לפתוח את החקירה מחדש, יש בה ליצור תחושה לא נוחה לפיה לחץ ציבורי בעקבות תכנית טלוויזיה, עלול לגרום לרשויות לפעול שלא ע"פ שיקול דעת מקצועי וזאת למניעת לזות שפתיים. מעבר לכל אשר נאמר לעיל, עדיין יכולה להתעורר שאלה עליה לא התייחס התחקיר. מאיזה מרחק ניתן היה להבחין בהולך הרגל טרם החצייה ואם המדובר בהולך רגל אשר רץ על המקום על אי התנועה (במסגרת פעילות ספורטיבית), האם הנהג היה צריך לקחת בחשבון בנסיבות העניין כי אותו הולך רגל יתפרץ לכביש ולהיערך בהתאם. ולסיום, ועיקר העיקרים, בתאונה זו כמו ברוב רובן של התאונות בהן נפגעים הולכי רגל, הולכי הרגל הם אשר שמים נפשם בכפם בהתפרצם לכביש,  בין אם המדובר במקום האסור לחציה ובין אם המדובר אף במקום בו החציה מוסדרת.