השופט אחיקם סטולר, פרסם מאמר בירחון "רפואה ומשפט" שכותרתו "נהיגה בשכרות ובפיכחון- היבטים נוירולוגיים קליניים והיבטים טוקסיקולוגיים מעבדתיים" ובו התייחס לפער הזמנים "בין שעת הנהיגה (או אירוע תאונתי בנהיגה) לבין שעת הנטילה של דגימת הדם מהנהג החשוד בשכרות. רמת האלכוהול הנמדדת מעבדתית בדם הנהג אינה זהה, בהכרח לרמה בפועל בעת התאונה. בזמן שחלף ממועד האירוע ועד למועד נטילתה של דגימת הדם יכולות רמות האלכוהול בדם לעלות או לרדת". במאמר מתייחס המחבר למצבו של הנהג טרם השתייה ולמאפיינים אישיים. לעניין זה נאמר כי אדם המורגל בשתייה (שתיין כרוני), מסלק בדרך כלל את האלכוהול בקצב מהיר מאדם שלא מורגל בכך ובלבד "שמערכות הפירוק והפינוי- הכבד, הריאות והמערכות המטבוליות בכללותן מתפקדות כראוי. שתיית אלכוהול כשהקיבה ריקה מביאה לספיגה מהירה של האלכוהול בהשוואה לכמות זהה של אלכוהול הנצרכת כשיש מזון בקיבה". לדברי המחבר "מספר המשתנים הרב, המשפיע על רמת האלכוהול בדם, מאפשר מצב שבו רמת האלכוהול המרבית בדם תתקבל רק לאחר שעתיים או שלוש ממועד השתייה". יצוין (א.א) כי ד"ר אשר גופר מהמחלקה הטוקסיקולוגית של ביה"ח תל השומר השיב במסגרת חקירה נגדית לח"מ (בתיק ירון ברכה, ת.פ 40074/07, בישיבת יום 16.9.07) כי נהג יכול להגיע לכמות מרבית של אלכוהול בדמו על קיבה מלאה לאחר עד שעתיים, ואילו כותב המאמר מדבר על "שעתיים או שלוש" כאמור- המחקר פורסם ע"י השופט אחיקם סטולר יחד עם ד"ר יורם פינקלשטיין, נוירולוג וטוקסיקולוג במחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. גיליון מס' 29 של "רפואה ומשפט".
