להאזנה:
אם אתה מרגיש שאתה צודק – תוכל להגיע גם לבית-המשפט העליון
נהג שנאשם בבית-משפט לתעבורה ונגזר עליו עונש, עומדת לו הזכות לערער לבית-המשפט המחוזי. אם לא יתקבלו טיעוניו, יצה בכך את זכות הערעור, ופסק-הדין יהפוך לסופי. עם זאת, החוק מאפשר לאותו נאשם לבקש רשות לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי; אם יצליח לקבל את רשות הערעור, לאחר ששטח את טיעוניו בפני נשיא בית-המשפט או בפני שופט בבית-המשפט העליון, יוזמן לטעון שוב את ערעורו, והפעם בפני שלושה שופטים בבית-משפט זה.
ההלכה המשפטית מצמצמת מאוד את האפשרות לטעון פעם שלישית באותו נושא בבית-המשפט. כדי למנוע עומס שווא קובעת ההלכה, כי רשות הערעור תינתן רק במקרים נדירים, העוסקים בנושא עקרוני, העשוי לקבוע שינוי בהלכה המשפטית או בעניין בעל חשיבות מיוחדת לכלל הציבור. למרות זאת, מסתבר כי בית-המשפט העליון אינו אוטם עצמו לשיקולים של צדק ואנושיות, ונעתר לבקשה לסעד משפטי גם במקרים, שלכאורה אינם נכללים בהגדרות המצומצמות של ההלכה המשפטית.
מדובר במקרה של אדם המתגורר במושב בדרום, שהשגיח על ילדיו הפעוטים בעת שאשתו יצאה לעבודה ולפתע עלה חומו של הבן, שהיה חולה, ל-40 מעלות. האב שלטענתו חשש לחיי הילד, נטל את רכבו, ועל אף שהיה פסול מלנהוג, הסיע את בנו אל אחות המושב, הפקיד בידיה את בנו החולה ומיהר לשוב לביתו כשהוא ממשיך ונוהג ברכבו, כיוון שהותיר את בתו הפעוטה (בת חמישה חודשים) ללא השגחה. לרוע מזלו, נעצר בדרכו חזרה בידי שוטר, והועמד לדין בגין נהיגה בזמן פסילה.
-
נהג בזמן פסילה- ביהמ"ש העליון ביטל את יתרת העונש
שופט בית-המשפט לתעבורה באשדוד התייחס בספקנות להסבר, וגזר על הנאשם ארבע שנות פסילת רשיון בפועל, קנס כספי גבוה ומאסר על תנאי. הנאשם ערער על פסק הדין לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, אך ערעורו נדחה.
למרות ההלכה המשפטית המחמירה לגבי רשות ערעור, פנה האיש לבית-המשפט העליון וביקש לאפשר לו לשטוח שוב את טענותיו.
הסיפור האנושי זכה לאהדת נשיא בית-המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, שאישר לו לערער בפני הרכב של שלושה שופטים.
בסופו של דבר השתכנעו השופטים שהמבקש אכן פעל בשעת מצוקה, ולא מתוך זלזול בפסיקת בית-המשפט שאסר עליו לנהוג, והחליטו להקל בעונשו. בפסק-הדין שניתן על-ידי השופט אלון נאמר: "בפנינו מקרה חריג, אשר מן הדין להלך בו לצד הקולא."
בשל כך החליט בית-המשפט העליון לקבל את הערעור, ומאחר שהמערער עמד לסיים ריצוי של שנת פסילה אחת, העמיד בית-המשפט את התקופה על שנה אחת פחות יום, והאב המודאג חזר לנהוג, אך הפעם כדת וכדין.
