להאזנה:
רוב השופטים זיכו אך המערער הורשע
פסק הדין בעניין סולימאן עובייד (הבדואי שהואשם באונס וברצח חנית קיקוס) הוכיח בצורה בוטה ביותר עד כמה לא צודקת שיטת המשפט הנוהגת בארץ, ועד כמה השיטה הפרימיטיבית כביכול הנוהגת באנגליה ובארה"ב, היא שיטת חבר המושבעים, עדיפה על השיטה שלנו.
פסק הדין הוכיח בצורה הפלסטית והבהירה ביותר, שאכן על פי השיטה הקיימת בישראל, אין די בספק סביר בכדי לזכות נאשם בפלילים, כך שלמרות ששופט נכבד אחד בהרכב (ניל הנדל בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע) סבור כי הנאשם זכאי ויש לשחררו – נאשם כזה ימצא עצמו מרצה מאסר עולם, וזאת כי שניים מתוך השלושה סברו אחרת.
השיטה הופכת את המשפט הפלילי למשחק רולטה רוסית באשר גורלו של נאשם לשבט או לחסד נחרץ על פי הרכב מקרי, שמונה לדון בעניינו.
תחושת הצדק הפנימי המפעמת בלבו של כל אדם מתקוממת נוכח האפשרות הריאלית, שלו עניינו של הנאשם היה נדון בפני הרכב מקרי אחר, היה האיש יוצא זכאי וחף מכל אשמה.
השיטה הנוהגת היא בבחינת עלבון לשופט המיעוט, הבוחר לזכות, באשר נימוקיו, מפורטים ומעמיקים ככל שיהיו, אין די בהם ליצור ספק סביר המצדיק, גם על פי השיטה הנוהגת זיכוי.
-
ספק במשפט
צא ולמד, על פי שיטת חבר המושבעים די במושבע אחד "מן הרחוב" מתוך שנים עשר המושבעים, אשר לא משוכנע באשמתו של נאשם, בכדי שלא ניתן להרשיעו. ואילו אצלנו אין די בדעה מנומקת של שופט נכבד ומלומד, שהוא שליש מתוך הרכב, בכדי לזכות.
הקריאה שהושמעה בעקבות התוצאה המעוותת בפסק הדין בעניינו של עובייד לתקן את החוק ולקבוע שלא ניתן להרשיע בעבירת רצח אלא פה אחד (ראה ס' 80 לחוק בתי המשפט) אין די בה! כלום ניתן להשלים עם הרשעה מחמת הספק, כאשר המדובר בעבירת אונס לדוגמה?! – כל הרשעה בפלילים, שתוצאתה עלולה להיות הטבעת אות קלון במצחו של חף מפשע, נוגדת ערכים בסיסיים של מדינה מתוקנת, והיא בולטת בעיוות שבה, במיוחד היום לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק המעצרים החדש.
רעידת האדמה המשפטית עקב התוצאה המעוותת, שלפיה דעת מיעוט(!) גרמה להרשעה באונס (השופט יעקב קדמי בביהמ"ש העליון – הוא היחיד שסבר כי עובייד למרות שלא רצח את חנית קיקוס – הוא אשר אנס אותה, בעוד ששני השופטים האחרים קבעו אחרת) צריכה שתעמוד לעיניהם של שופטי הרוב מעכשיו ולהבא, וראוי לדעתי גם מבלי שהחוק יתוקן, שכל אימת שלא תהיה דעה אחידה להרשעה ולזיכוי, יראו לעצמם שופטי הרוב, הבוחרים להרשיע או לדחות ערעור על הרשע, לעיין עיון מעמיק בנימוקי השופט שזיכה ולציין בסיפא לפסק הדין, אם אמנם הדעה המנומקת של שופט המיעוט היתה בכדי לעורר ספק בלבם של שופטי הרוב, ואז התוצאה תהיה זיכוי או לחילופין יציינו השופטים במפורש וברחל בתך הקטנה, שעם כל הכבוד לשופט המיעוט אין בנימוקיו כדי ליצור ספק סביר בלבם של שופטי הרוב – השלמה כזו של פסק הדין יהיה בה להקהות במידת מה את תחושת חוסר הצדק, היה אם ההרשעה לא תבוטל וזאת למרות דעת המיעוט, הסוברת כי דינו של נאשם לזיכוי.
יצוין, כי עניינו של עובייד נדון שוב בביהמ"ש העליון בהרכב תשעה שופטים, ושוב הורשע עובייד למרות הספק – שני שופטים זיכו אותו מכל אשם, שופט שלישי זיכה אותו מרצח, אך בכל זאת הורשע עובייד בדעת הרוב.
המסר המרתיע: אפילו אם אחד השופטים סבור שהנאשם זכאי בכל זאת יורשע בדין אם שני שופטים (דעת הרוב) סוברים אחרת.
אולי יעניין אותך לקרוא עוד על:
