הנאשמת עצמה מסרה מספר גרסאות לגבי אופן התרחשות התאונה, כאשר ניתן להסיק מאחת מהן כי קודם פגעה בהולך הרגל ולאחר מכן סטתה ולפי גרסה אחרת, קודם סטתה לימין הדרך ורק לאחר מכן פגעה בהולך הרגל.
בכל מקרה הסבירה הנהגת כי נאלצה לפנות לצד הדרך על מנת שלא לפגוע בהולך הרגל.
גופת הולך הרגל המנוח נמצאה בתוך נתיב נסיעת הנאשמת, 30 מטר מלפני חזית הגרר ושני מטרים משמאל לקו הצהוב.
לצורך הכרעה בסוגיה העלתה התביעה לעדות את בוחן המשטרה, אשר העיד כי לטעמו לא יתכן כי גופת הולך הרגל נהדפה למקום בו נמצאה אלא אם כן הולך הרגל נפגע בשול הדרך, ואילו מומחה ההגנה אינג' גדי וייסמן טען בחוות דעתו כי לא יתכן כי הולך הרגל נזרק משול הדרך קדימה ובאלכסון אל תוך הכביש.
השופט ריבלין החליט לזכות את הנאשמת וזאת מחמת הספק. בנימוקי הזיכוי כתב השופט כי שקל והעמיד זה מול זה את עדות מומחה המשטרה מול מומחה ההגנה ולא הצליח להעדיף מעבר לספק סביר את אחת מחוות הדעת.
בהמשך כותב השופט כי שתי הגרסאות אפשריות ובהעדר עדות ישירה או ממצאים אובייקטיבים לא ניתן להגיע למסקנה היכן היה המנוח בזמן התאונה ולכן לא ניתן היה לקבוע האם ניתן היה למנוע את התאונה, אם לאו ובנסיבות אלו נמצאה הנאשמת זכאית מחמת הספק הגואל.
הפרקליטות הגישה ערעור על הזיכוי לבית המשפט המחוזי בירושלים. ערעור המדינה נשמע בהרכב של שלושה שופטים. השופטים דחו את הערעור והותירו את הזיכוי על כנו.
קרא עוד על: