ג.1. התאונה הרגילה ו"התאונה המדברת":
ג.1.1. כללי:
כאשר מגיע תיק תאונה לידי תובע משטרתי או לידי פרקליט, (במקרה, שהחשוד הוא שוטר או כאשר מדובר בתאונת דרכים קטלנית) הנטייה תהיה להגיש כתב אישום נגד הנהג ש"קל" להוכיח לגביו כי הוא פעל בניגוד לתקנות התעבורה. לדוגמה, אם נהג נכנס לצומת שבה מוצב תמרור "עצור" ובהמשך הדרך הוא מתנגש ברכב שנוסע בכיוון המצטלב, הנטייה תהיה להעמיד לדין את הנהג שלא ציית לתמרור. זאת, אף שייתכן שהנהג השני המעורב בתאונה נסע במהירות מופרזת ועל כן עשוי להיות אחראי לתאונה לפחות באותה מידה. הסיבה לכך, היא שקל יותר להוכיח אי-ציות לתמרור מאשר נהיגת רכב במהירות מופרזת, מה גם שכל עוד לא נמצאו על ידי בוחן המשטרה סימני בלימה של הרכב המעורב לא ניתן לקבוע את מהירותו.
דוגמה נוספת למגמה זו היא תאונת 'חזית אחור', שבעקבותיה בדרך כלל יועמד לדין מי שפגע מאחור, אף שייתכנו מקרים שבהם דווקא הרכב הראשון הוא שהתדרדר לאחור ולכן אחראי לגרימת התאונה.
השאלה היא, אפוא, כיצד בוחנים בתי המשפט האם הנהג הנאשם אחראי לגרימת התאונה או לחלופין האם התאונה נגרמה שלא באשמתו והוא לא יכול היה למנוע את התרחשותה ?
באופן קטגורי, ניתן לחלק את המבחנים באשר לאחריות הנהג בהתחשב בגורמים הבאים:
- סוג התאונה – תאונה רגילה או תאונה "מדברת";
- מצבים נפשיים – חוסר תשומת לב או הסתכנות מודעת;
- מצבי חירום.
קרא עוד על:
