נהיגה בשכרות – 7. שכרות – אין להרשיע בנהיגה תחת השפעה כאשר המאפיינים אינם חד משמעיים

  1. אין להרשיע ע"פ עדות שוטר אחד כאשר במקום נכחו מס' שוטרים ופרטיהם לא צוינו בכתב האישום. אין לפצל פרשה עובדתית אחת לשני בתי משפט  – זיכוי – שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ר. בן יוסף, זיכה את המערער לאחר שהורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וזאת בגין הסיבות אשר בכותרת. בהתייחסו להרשעה בנהיגה בשכרות מבלי שהוכחה השפעה ממשית כתב השופט:

"ראשית, אתייחס לשאלה האם בצדק הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה בה הרשיעו והנני סובר שלא. כל זאת במתחם הצר האם היו בפני בית משפט קמא די ראיות בנסיבות להרשעה בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. במקרה שבפנינו, בית משפט קמא התבסס על מספר שיקולים, הודאת המערער כי שתה אלכוהול תוך שאין הוא מציין את הכמות, העובדה שהריח ריח שנדף מפיו, ריח אלכוהול, ואי-שיתוף הפעולה שלו עם השוטרים בעת שנתבקש לנשוף בנשיפון (להבדיל מהינשוף).

בית משפט קמא, בהכרעת דינו, נזהר מלסמוך על עדותו של השוטר היחיד שהעיד בבית משפט קמא, הוא השוטר בירנצוויג, ולא היה מוכן לסמוך הרשעה על סירוב בשל עדותו, למרות שיכול היה לעשות כן, ולכן, בנסיבות, הסתמכות על שאלת ההרשעה בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקה משכר על עדותו של עד זה, התרשמותו הסובייקטיבית מריח האלכוהול, האם חלש האם חזק, ובנסיבות שבית משפט קמא סמך הרשעה על אי-שיתוף פעולה של המערער, נשיפה בנשיפון שאיננו מכשיר קביל לקביעת שכרות, נראה שלא היו די ראיות בפני בית משפט קמא על הרשעת המערער באותה עבירה."

 

בהתייחסו לאי ציון כל שמות השוטרים שנכחו בזירה כתב השופט:

"עולה באופן ברור מהראיות שבפני בית משפט קמא הוצגו רק חלק קטן מהראיות הקיימות. במקום האירוע נכחו שלושה שוטרים לפחות. התביעה, בכתב האישום, כפי שציינתי, רשמה עד אחד. בית משפט קמא לא נעתר בשלב מאוחר מאוד לבקשת התביעה לצרף עדים, ולכן על היריעה שנפרסה בפניי הייתה חסרה בצורה מבהילה".

בהתייחסו להגשת שני כתבי אישום בפני שני בתי משפט בגין מסכת עובדתית אחת כתב השופט:

"הנני חושב, וציינתי בעבר במקרים רבים, שיש בכך שמגישים נגד אדם בשל אותן עובדות ונסיבות שני כתבי אישום בפני שני בתי משפט, מעשה שלא ייעשה. המערער נזקק לשכור פעמיים עורכי דין, להתייצב בפני שני שופטים, שצריכים לשמוע אותן ראיות שוב ושוב.

אמנם בית המשפט העליון [בפני כב' השופטת, כתארה אז, בייניש], ברע"פ 3669/99, תאופיק נבאסו נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 684, סבר אז שאין מדובר בהתנהגות המקימה הגנה מן הצדק, אך במקרה ההוא מדובר היה בשתי רשויות שונות, אחת מס הכנסה ואחת מס ערך מוסף שהגישו כתב אישום נגד הנאשם, ויש לזכור שעסקינן בהלכה שנפסקה בשנת 1999, בטרם בא לעולם הלכת ע"פ 4855/02, מדינת ישראל נ ' בורוביץ', פ"ד נט(6), 776, לתיקון שתיקן והוסיף את סעיף 149 (10) לחסד"פ בעניין ההגנה מן הצדק.

במקרה שבפנינו, אותה רשות, משטרת ישראל, מגישה שני כתבי אישום נגד אותו אדם ויתרה מכך, באחד מהסעיפים העובדתיים שבכתב האישום הפלילי, מיוחס למערער סירוב למתן בדיקת אלכוהול ושם רואים בכך הכשלת שוטר, כשבתיקנו הוא מואשם בשל הסירוב בעבירת תעבורה.

בית המשפט העליון אמר אז בנבאסו "המקרה דנן אינו עומד במבחן שנקבע בהלכת יפת…המתאים למקרים נדירים ביותר…" תוך שהוא מותח ביקורת על כתבי האישום הכתובים, אבל, כאמור, הנסיבות בתיק שבפנינו קשות הרבה יותר, אבל, כאמור, בשל אותו מעשה ספציפי מדויק מואשם המערער בשני מקרים שונים וכאמור, מאז זרמו הרבה מים בנהרות ההגנה מן הצדק, דוקטרינת ההגנה מן הצדק היום הינה ברף נמוך יותר מבחינת הפגיעה הנדרשת לתחולתה של ההגנה והיום, במקום אותם מקרים נדירים בהם המצפון מזדעזע מתחושת הצדק או מגרסת נפגעת, יש דרישה נמוכה יותר לפגיעה באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, והנני סובר שהמקרה שבפנינו, שני כתבי האישום שבפנינו, מתקרבים בוודאי לרמה זו".

בהתייחסו למעצרו הבלתי חוקי של המערער שנבע משימוש בכח למרות שהמערער לא התנגד למעצר או ניסה לברוח ממנו וכל זאת טרם ביצוע הליך המעצר ע"פ החוק (הזדהות השוטר בפני החשוד והסבר סיבת המעצר) כתב השופט:

"מדובר במקרה שבו המערער, תוך התעלמות מהוראת סעיף 19 לפקודת סדר הדין הפלילי[מעצר וחיפוש], התשכ"ט– 1969, המערער נאזק עם ידיו אחורה לפני שנעצר, השוטרים, בחומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא, לא פעלו על-פי חובתם בסעיף 24(א) לחסד"פ [סמכויות אכיפה-מעצרים] התשנ"ו– 1996, והנה בפנינו אדם שנעצר באופן בלתי חוקי בעליל, עוד נדבך לשערורייה של ההליכים בתיק זה, והדברים בוודאי, כך לאחר הלכות יששכרוב ובן-חיים".

         עפ"ת 43601-04-13 (מחוזי ת"א) ריגלר נ' מ"י, פס"ד 09.05.13.

 

להמשך קריאה 

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן