34.צז. שכרות – סיוג פסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים, רק בלילה – לקולא –

 לקולא שופטת ביהמ"ש המחוזי בת"א, י. שיצר, סייגה את פסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים כך שהפסילה תחול רק בשעות הערב (מהשעה 21:00 עד השעה 6:00) וזאת בנימוק כדלקמן: "כדי לאזן בין זכותו של נאשם שלא להענש לפני שנגזר דינו לבין אינטרסים לגיטימיים של שמירה על בטחון הציבור ומניעת סיכון שנגרם מנהגים אשר נוהגים תחת השפעת אלכוהול, ניראה לי כי ניתן לסייג את הפסילה באופן שתחול בשעות הבילויים והשתיה, ובשלב זה יתאפשר לעורר לעבוד בצורה סדירה."

–    בש 90433/08 (מחוזי ת"א) גרשקוביץ נתן נ' מ"י, החלטה מיום 18.3.08.

34.צח. שכרות – התנהגות "תחת השפעה" – בהיעדר בדיקה מדעית, לא מוצדק להרשיע בנהיגה בשכרות למרות ההרשעה בגרימת התוצאה הקטלנית – זיכוי –

שופטת בימ"ש לתעבורה בנתניה, ר. רז, זיכתה נאשם שהואשם בגרימת תאונת דרכים קטלנית ונהיגה בשכרות מהעבירה של נהיגה בשכרות. הנאשם הודה ע"י סניגורו, עו"ד י. נאורי, בגרם המוות וכפר בנהיגה בשכרות. הנאשם הכחיש ששתה אלכוהול, הנאשם טען שריח האלכוהול מפיו נבע מאוכל אתיופי מסורתי בשם "אינג'רה" – אוכל בעל ריח חריף. הנאשם סירב לבדיקת דם בטענה שהוא פוחד ממחטים. השופטת ציטטה את ס' 64ב(א)(4) לפק' התעבורה לפיו "שיכור" הינו: "מי שנתון תחת השפעת משקה משכר או תחת השפעת סם מסוכן, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא שריכוז האלכוהול בדמו נמוך מהסף שנקבע בתקנות…". השופטת פסקה כי קיימת אפשרות סבירה לכך שהתנהגות הנאשם לא נבעה משתיית משקאות משכרים דווקא "אלא יתכן וטעמיה אחרים. כמו-כן, לא שוכנעתי בכך שאירוע התאונה נגרם כתוצאה מהיותו של הנאשם שיכור". השופטת אזכרה את פסה"ד בבר"ע 666/86 סמי סודקי נ' מ"י, בו נקבע כי כאשר מסתמכים על התרשמות סובייקטיבית יש לעשות כן "במשנה זהירות, שכן מדובר בהסתמכות על התרשמות שיתכן ומבוססת על טעות ואי-הבנה". השופטת פסקה כי תיאור דרך הנהיגה של הנאשם, הכוללת זגזוג בתוך נתיב נסיעתו, ירידה לשול ועליה ממנו, "אינה מובילה למסקנה חד-משמעית בדבר שכרותו של הנאשם ודרך נהיגתו מתאימה גם לנהיגתו של נהג רשלן הנוהג תוך חוסר תשומת לב לדרך ולתנועה שלפניו". בהתייחסה להתנהגות הנאשם בעקבות התאונה כתבה השופטת כי: "מתוך עדויות אלו ניתן להסיק כי הנאשם היה נתון בסערת רגשות שיתכן והגורם לה הוא האירוע הטראומתי של התאונה לה גרם". השופטת ציטטה את ע"פ 70394/00 יעקב נומדר נ' מ"י, שם המדובר בנאשם שהודה בשתיית בירה ומפיו נדף ריח חזק של אלכוהול והוא "השתולל, דפק בידיו, טרק דלתות, קילל את השוטרים, האשימם בגניבת כספו, איים לרצוח אחד מהם והשמיע ביטויים בוטים ומתגרים", ביהמ"ש קבע כי אין די בחשדות בדבר שכרותו של הנאשם כדי להרשיעו במידה מעבר לספק סביר. השופטת ציינה כי באף אחד מפסקי הדין שהובאו לפניה "או אלה המוכרים", לא הורשע אדם בנהיגה שבשכרות רק מפני שהתפרע ונדף מפיו ריח של אלכוהול.

בשולי פסה"ד כתבה השופטת כי "טרם גובשה בפסיקה הלכה ברורה בשאלה האם קיימת היום אפשרות להוכיח שכרות עפ"י ס' 64ב(א)(4) לפקודה". השופטת ציינה כי ניתנו פסקי דין סותרים בנושא: בב"ש 92152/07, ת"א, אברהם תנעמי נ' מ"י, נדחתה הטענה לפיה לאחר תיקון מס' 72 לפק' התעבורה, יום 5.12.05, ניתן לקבוע שכרות רק באמצעות בדיקות מדעיות ולעומת זאת בע"פ, ת"א 70200/07, אהוד גורן נ' מ"י, כתב השופט מודריק כי "אולם, האם אפשר לקבוע קביעה כזאת (לגבי היות הנהג שיכור – א.א) גם כאשר הראיות המצויות הן לשתיית כמות "קטנה" או "לא גדולה" ולצידן ראיות להתנהגות של שיכור (כגון: בדיקת מאפיינים) איני בטוח בכך, כפי שאיני יודע אם אי-אפשר שאדם שריכוז האלכוהול בגופו נופל מן המידה הקבועה לעולם לא ינהג כשיכור".

–          תד 10025/06 (תע' נתניה) מ"י נ' הגוס מלסה, הכרעת דין מיום 7.2.08.

להמשך קריאה

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן