אנציקלופדיה תעבורה – ערך ה`

להאזנה:

 

1. הגנה מן הצדק – (לקולא) – בשני מקרים שיפורטו, קיבל בית המשפט השלום את הטענה. הטענה התקבלה מחמת הפלייה. במקרה הראשון בית המשפט ביטל כתב אישום שהוגש נגד נאשם בגין עבירת אלימות במשפחה מכיוון שכתבי אישום שייחסו לאשתו ובנו הבגיר עבירות דומות כלפיו, בוטלו ע"י התביעה.

– ת"פ (שלום – רמלה) 1704/98, דהן נ' מ"י, השופט ל. פרנקל, טרם פורסם. ובמקרה האחר, קיבל בית המשפט את הטענה וביטל כתב אישום בעבירות של שימוש חריג במבנה, נוכח העובדה שהרשות המקומית מקיימת אף היא שימוש חריג באותו מבנה, ונגדה לא הוגש כתב אישום.

– ת"פ (שלום – נתניה) 3346/99 מ"י נ' א.א.צ שירותי כח אדם, טרם פורסם,

השופט א. טלמור, הסניגור 45, עמ' 18.

2. התיישנות – (לחומרה) –  שופטת התעבורה בחיפה, א. קנטור, פסקה, כי לבית המשפט לתעבורה אין סמכות לקבוע כי העונש התיישן. השופטת סמכה על החלטת בית המשפט המחוזי בע"פ (ת"א) 4436/98,  השופט ד"ר ע. מודריק, לא פורסם.

– ת"פ 62418/87, ב"ש 609/99 מאיר פחימה נ' מ"י, פס"ת ג', חו' 5, עמ' 11, בעמ'  12.

3. התיישנות  – (זיכוי) – התביעה לא הוכיחה מתי שוגרה ההזמנה לדין לנאשם. החובה להוכיח את העמידה במועדים מוטלת על התביעה. ניתן להעלות את טענת ההתיישנות גם בשלב מאוחר (ראה ס' 151 לחסד"פ). לאור האמור לעיל, זיכה שופט בית המשפט המחוזי בת"א, א. משאלי, את הנאשם בעבירה מסוג דו"ח, ברירת משפט.

– ע"פ 991/95 ישעיהו לויט נ' מ"י, פס"ת ג', חו' 5, עמ' 30, בעמ' 31.

 

1. הסדר טיעון בתעבורה – שופט בית המשפט המחוזי בת"א, ד"ר ע. מודריק, קיבל את טיעוני הסניגור א. אורון על דחיית עסקת טיעון ע"י שופטת תעבורה בת"א ופסק, כי עסקת טיעון במשפטי תעבורה אינה שונה, לכאורה, מעסקת טיעון בכל משפט פלילי אחר. על בתי המשפט לתעבורה להתייחס לעסקאות הטיעון ברצינות הנדרשת עפ"י פסיקת בית המשפט העליון, על להם להביע דעה מוקדמת אודות ההסדר. על בית המשפט להודיע לנאשם, כי אינו כבול ע"י הסדר הטיעון. מבלי להוסיף דבר ובהמשך, על בית המשפט לתבוע מהתביעה לפרט את מערכת השיקולים שבבסיס ההסדר, בית המשפט יכבד את ההסדר אלא אם בנסיבות חריגות במיוחד, שיש בהן כדי להצדיק את דחיית ההסדר. ככלל, אם אין חוסר רציונליות  בהסדר – יש לכבדו.

"הבעת הדעת המוקדמת של השופטת מעלה עליה חשש, שמא אחז בה "קבעון דיעה" מקדים, שהשליך על מסקנותיה ועל קביעותיה לאחר מכך".

– ע"פ 4348/98 שעיה נ' מ"י, פס"ת ג, חו' 5, עמ' 41.

 

5. הודאה – ראה מאמר אודות גביית הודאה מנחקרים שאינם דוברי עברית, ללא רישום בשפת הנחקר.

– הסניגור 53, אוגוסט 2001, עמ' 3.

 

6. הודאה – פסלות הודאה (לקולא) – בית המשפט המחוזי בב"ש פסל, במסגרת משפט זוטא, את הודאתו של הנאשם, אשר ניתנה במהלך החקירה המשטרתית. בית המשפט קבע, כי לא ניתן לדחות, מעבר לספק סביר, את האפשרות שאכן הובטח לנאשם, כפי שהוא טוען, כי תמורת הודאתו יבוטלו חלק מן האישומים המיוחסים לו. בית המשפט המשיך וקבע, כי הבטחה זו הינה בגדר אמצעי פסול מסוג פיתוי והשאה שיש בו כדי להביא לפסילת קבילות ההודאה.

– ת"פ (מחוזי – ב"ש) 8124/00 מ"י נ' כהן, השופטת ח. סלוצקי, הסניגור 53, אוגוסט 2001, עמ' 22.

 

7. הודאה – (לחומרה) – הודעת חשוד שנגבתה ללא אזהרה, לא נפסלה. בית המשפט העליון פסק, כי דרישת האזהרה אינה זכות יסוד חוקתית והעדרה אינו פוסל אוטומטית את קבילות ההודאה אלא מהווה רק שיקול אחד מכלל השיקולים שעל בית המשפט לשקול לענין זה. הודאה שנגבתה לאחר שניתנה לנאשם אזהרה ביחס לעבירה אחרת עלולה להיפסל אף נעשתה במטרה לפתות את הנאשם להודות כדי להיות מורשע בעבירה קלה יותר. בית המשפט פסק, כי אין זה המצב במקרה דנן. לעניין האזהרה, קבע בית המשפט העליון, כי העדר אזהרה לא יגרום, כאמור, אוטומטית לפסלות ההודאה. בית המשפט פסק כי, אומנם, מן הראוי היה להזהיר את הנאשם, אך הפרת חובת האזהרה שמקורה ב"תקנות השופטים" וכיום, היא מוסדרת, בין היתר, בס' 28 (א) לחסד"פ (סמכיות אכיפה – מעצרים), לא מביא אוטומטית לפסלות ההודאה אלא יש בה כדי להוות שיקול אחד בין רבים, בבוא בית המשפט לדון בשאלת קבילות ההודאה. בית המשפט ציין גם, כי כאשר הנאשם לא הביע התנגדות להגשת ההודאה במהלך המשפט, לא יוכל להתנגד לכך בשלב הערעור. באשר לאזהרה בעבירה שונה מזו שבביצועה הורשע המערער לבסוף, הרי שלא קיימת זכות יסוד להיות מוזהר, תוך נקיבת סעיף עבירה כלשהו שכן, כל תפקידה של האזהרה הוא לוודא שהחשוד מודע לזכותו לשתוק. עם זאת, כאמור, יתכן, כי בית המשפט יהיה נכון לקבל, כחלק מהשיקולים לעניין קבילות ההודאה, את הטענה שההודאה ניתנה לאחר שהנאשם הוטעה לחשוב שיועמד לדין בעבירה קלה יותר ואילו היה יודע שיוגש נגדו אישום חמור, היה בוחר לשתוק.

– ע"פ 1382/99 בלחניס נ' מ"י, השופטים י. קדמי, ד. בייניש ומ. אילן, למערער עו"ד צ. אמיר ולמשיבה, עו"ד ת. בורנשטיין. הסניגור 33, דצמבר 99', עמ' 14.

 

8. הסדר טיעון – (לקולא) – קיימת חובה להודיע לנאשם לפני הודאתו, כי בית המשפט אינו קבול להסדר  הטיעון. בית המשפט המחוזי בת"א בהרכב השופטים ד. ברלינר, א. בייזר וז. המר, קיבל את הערעור שהגיש המערער כנגד החלטת בית המשפט השלום, לסטות מהסדר טיעון, אליו הגיע עם התביעה וזאת כיוון שבית המשפט השלום לא הודיע למערער קודם להודאתו על כך שאינו כבול להסדר. בנסיבות אלו, ביטל בית המשפט המחוזי את גזה"ד המחמיר ואימץ את הסדר הטיעון המקורי. עפ"י ההסדר סיכמו הצדדים על חמישה חודשי מאסר בפועל ואילו בית המשפט השלום הטיל שנת מאסר.     – ע"פ (מחוזי ת"א) 70852/99 כהן נ' מ"י, הסניגור 33, דצמבר 99', עמ' 28.

 

9. הגנה מן הצדק -(לחומרה) – דוקטרינת פרי העץ המורעל אינה חלה בישראל. בית המשפט המחוזי בת"א דחה את הטענה נגד קבילות הקלטות שנעשו ע"י עד המדינה. בית המשפט ציין, כי ההגנה מן הצדק נקלטה במשפט הישראלי בפסה"ד בעניין יפת נ' מ"י [ע"פ 2910/94 פד' נ' (2), 353], בפס"ד זה נקבע, כי המבחן הקובע לעניין קיומה של ההגנה הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת והשערוריתית של הרשות, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. בית המשפט ממשיך וקובע, תוך שהוא יוצר אנלוגיה בין השאלות העולות במקרה שלפניו ובין סוגיית קבילות ההודאה שהושגה באמצעים פסולים, כי תאורית פרי העץ המורעל לא אומצה בישראל וראיות שהושגו באמצעים פסולים אינן בהכרח בלתי קבילות ועל אחת כמה וכמה, אין בהשגתן כדי להביא לידי בטלות ההליך. בכל מקרה, יש לבחון את הנזק הספציפי שנגרם להגנת המערער. אומנם, בדומה לסוגיית ההודאות באמצעים פסולים, יתכנו מצבים כה שערורייתיים שהדעת אינה סובלת אותם מאשר יביאו להתקיימותה של הגנה מן הצדק ובהמשך לכך, לזיכוי מלא, גם ללא הוכחת נזק ספציפי, כאמור, (מצב מקביל לפסילה אוטומטית של הודאה רק בשל האמצעים השערורייתים שננקטו במהלך גבייתה). עם זאת, מקרים אלה הינם בודדים ולא בנקל ינקוט בית משפט צעד חריג זה.

– ע"פ (מחוזי-ת"א) 4261/98 פרידמן נ' מ"י,  השופטים ד. ברלינר, א. בייזר וז. המר, למערער עו"ד א. פלדמן למשיבה עו"ד ר. לוי. הסניגור 28, יולי 99', עמ' 8.

 

10. העמדה לדין (לקולא) – חזרה מהחלטה שלא להעמיד לדין תהא רק במקרים נדירים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל.

– בג"צ 57/64 משה כהן נ' שר המשפטים והיועמ"ש, פד י"ח, עמ' 396, בעמ' 397.

 

11. הוצאות (לקולא) – חוסר אמון בדבריו של נאשם אינה עילה לחיוב בהוצאות  מאחר וגם לאחר שאמר בית המשפט את דברו, יכול נאשם להמשיך ולהאמין בחפותו.

– ע"פ (ת"א) 3678/98 ברוך ארביב נ' מ"י, פס"ת כרך ג', חו' 4, עמ' 21.

 

12. הריגה – (לחומרה) – נסיבותיו האישיות של הנאשם מתגמדות בפני התוצאה הקטלנית, כאשר מואשם הנאשם בגרם מוות ברשלנות, מאחר והן נדחות בפני ערך קדושת החיים. קל וחומר, הוא המצב בעבירת ההריגה. כמו כן, יש להתחשב, כאשר בית המשפט מטיל עונש, במספר הקורבנות. מספר הקורבנות אינו תוצאה של גורל עיוור, במיוחד כאשר מדובר בהרשעה בהריגה, שבה הסטייה מהנורמה ומודעתו של הנאשם מצביעות על זלזול גדול יותר בחיי אדם.

– ת"פ (ב"ש) 8/93 מ"י נ' נגר, השופט נ. הנדל, פס"ת כרך ג', חו' 7, עמ' 42.

 

13. התיישנות – (לקולא) – כתב האישום המקורי הוסב על שמה של אשת הנאשם. במועד הגשת כתב האישום המקורי טרם התיישנה העבירה שבנדון ואילו במועד בו תוקן כתב האישום, חלפו שנתיים ויומיים מיום ביצוע העבירה. השופטת א. חיות בבית המשפט המחוזי בת"א קבעה, כי תקופת ההתיישנות המקורית שנקבעה בחוק חלה גם על הנהג שעל שמו הוסב האישום, כדי לא לקפחו מטענת טענה מהותית העומדת לו. הסכמת המערערת להסבת האישום על שמה, אין לראות בה ויתור על טענת ההתיישנות, אותה טענה בהזדמנות הראשונה שעמדה לרשותה.

– ע"פ (ת"א) 1398/96, זהבה משיח נ' מ"י, פס"ת כרך ג', חו' 6, עמ' 5.

 

14. הודאת נאשם – (לקולא) – פסק הדין עסק בשאלת קבילות הודאות שנמסרו במהלך חקירה, במהלכה לא הוזהרו הנחקרים כי דברים שייאמרו עשויים לשמש ראייה נגדם בהליך משפטי. שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, י. צור, קבעה, כי כיום, לאחר חקיקת חוקי היסוד שינתה נקודת האיזון את מיקומה וקרבה עצמה אל זכויות הנאשם, מקום שאלה מתנגשות עם האינטרס של הרשות השלטונית. במקרה בו מבקשים לעשות שימוש בדברים שמסר נאשם לרשות, בהליך פלילי נגדו, חובה על הגוף החוקר להצמד להוראות הדין. במקרה זה דובר בדברים שנמסרו במהלך חקירת שב"כ ובית המשפט קבע, כי לא יקבל כראייה קבילה הודאה שנגבתה בחקירת שב"כ תוך הפרה של זכות השתיקה והחיסיון מפני הפללה עצמית.

– ת"פ 108/98 מ"י נ' אביגדור אסקין, פס"מ (י-ם) תשנ"ט, חלק שני, חו' 7, עמ' 289.

 

15. הוצאות (לקולא) – בית המשפט העליון קבע שככלל, זיכוי מלא של נאשם מחייב פסיקת הוצאות הגנה עפ"י ס' 20 (א) לחוק העונשין. עם זאת, יהיו נסיבות, כדוגמת מסירת עדות שקר ע"י הנאשם או המנעות ממסירת ראיות מזכות מבעוד מועד, שיהא בהן לשלול פסיקת הוצאות גם במקרה של זיכוי מלא. עוד קובע בית המשפט, כי חזרת התובע מכתב האישום מהווה זיכוי מלא לכל דבר. השופטים אימצו בפס"ד זה את דעתו של השופט מ. גולדברג בע"פ 7826/96, עמ' 11 ריש נ' מ"י, פ"ד נ"א (1), 481.

– רע"פ 960/99 מקמילן נ' מ"י, הסניגור 31, אוקטובר 99'.

 

16. הרשעות קודמות (לקולא) – בית המשפט מציין, כי אין בפסיקה תקדים שבו נחשפו הרשעות קודמות של נאשם כראייה על "מעשה דומה" וגם אם הדבר, לכאורה, אפשרי הרי שמדובר ב"חריג בן חריג" שיש להשתמש בו בצמצום. במקרה דנן, לא קיבל בית המשפט את ההרשעות הקודמות כראייה ל"מעשה דומה".

– ת"פ (מחוזי – י-ם) 382/98 מ"י נ' פרושינובסקי, טרם פורסם, הסניגור ,חו' 39, אוקטובר 99', עמ' 16.

 

17. הגנה מן הצדק – בית המשפט קבע, כי אין צידוק לעיכוב של ארבע שנים בהגשת כתב אישום בגין עבירה פשוטה שהחקירה בגינה הסתיימה בתוך זמן קצר. על אף העובדה שדחייה נוספת של שלוש שנים עד פתיחת המשפט אירעה בין השאר ביוזמת הנאשמים הוחלט על ביטול כתב – האישום בשל הגנה מן הצדק.

– ת"פ (שלום-ת"א) 2995/92 מ"י נ' אסולין, טרם פורסם, הסניגור 25, אפריל   99', עמ' 6.

 

18. הריגה – (לחומרה) – בית המשפט הרשיע נהג סמי טריילר שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית בעבירת הריגה. נקבע שכיום נדרשת בעבירת ההריגה צפיית האפשרות של גרימת המוות. בית המשפט קבע, כי ניתן להסיק את היסוד הנפשי ממידת הרשלנות החמורה של הנאשם, שנסע בכביש רטוב במהירות גבוהה כשצמיגיו שחוקים לחלוטין, תוך שימוש באגזוז – ברקס.

– ת"פ (מחוזי – י-ם) 208/98 מ"י נ' מאדי, טרם פורסם, הסניגור 24, מרץ 99', עמ' 7.

 

19. התיישנות – (לחומרה) – בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות של המערער וקובע שעוד בטרם עברה שנה מיום ביצוע העבירה ע"י המערער, נכנס לתוקף תיקון לחסד"פ, המשנה את הוראת ההתיישנות החלה על עניינו [מדובר בס' 225 א' (ב)]. עפ"י התיקון לחוק, בעבירות קנס שהנאשם מבקש להישפט בהן, לא תחול תקופת ההתיישנות, בת שנה, הקבועה בחוק. הוראה זו הנה הוראה דיונית ולכן היא חלה גם על מקרהו של המערער , בו בוצעה העבירה לפני שתוקן בחוק.

– ע"פ (מחוזי-ת"א) 70020/99 נתאי נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 28, יולי 99', עמ' 13.

 

20. הטרדה – (חוק למניעת הטרדה מאיימת) – חוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב – 2001. מטרת החוק היא להגן על אדם מפני פגיעה בשלוות חייו, פרטיותו, חירותו או בגופו, בידי אדם אחר שנקט נגדו בהטרדה מאיימת או שפגע בגופו, הטרדה כזו מוגדרת כהטרדה בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו לפי החלופות לעיל.

– פורסם ברשומות, ס"ח 1809, 30 באוקטובר 2001, עמ' 6.

 

21. הודאת נאשם – (לחומרה) – הנאשם הורשע ונגזר דינו לשנתיים מאסר בפועל במסגרת עסקת טיעון, בה בקשה התביעה מאסר הולם והסניגור עתר לעונש מופחת. הסניגור טען, כי הבין שהתביעה תסתפק בעונש של 6 חודשי מאסר בלבד וכן, כי במסגרת דברים שנאמרו שלא לפרוטוקול, בלשכת השופט, רמז השופט, כי העונש ירוצה בעבודות שירות לפיכך, טען שהסכים לעסקה מתוך אמונה מוטעית שנבעה ממצג שווא של התביעה וממוערבות של השופט במו"מ בין הצדדים. בית המשפט לא קיבל את טענותיו מאחר שקבע שאין להן בסיס ראייתי; עם זאת, קבע בית המשפט, כי אילו היה מוכח, כי השופט רמז באשר לנטייתו להקל בעונש, היה מקום לשקול לבטל את הכרעת הדין.

– ע"פ 6877/95 גולן נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 5, יולי 97', עמ' 16.

 

22. הודאת נאשם – (זיכוי) – בית המשפט מזכה את הנאשמת מביצוע עבירת שוד, למרות שהודתה בביצוע העבירה ונתנה פירוט של נסיבות האירוע באופן שתאם את התלונה שהוגשה ע"י הנשדדים. בית המשפט קובע, כי לנוכח מצבה הנפשי של הנאשמת, העובדה שהודתה בבת אחת ב – 40 גניבות, ופגמים אחרים בחקירת המשטרה, קיים ספק באשמתה ויש לזכותה מחמת הספק.

– ע"פ (מחוזי – ת"א) 40227/99 מ"י נ' מנגם, טרם פורסם, הסניגור 44, נובמבר 2000, עמ'  14.

 

23. התייצבות נאשם – (לקולא) –  מהעובדה שבעבירות ברירת משפט הנאשם מוזמן על פי הכותרת ל"בירור המשפט" לא עולה כי המחוקק ביקש לדלג על ישיבת ההקראה. עם זאת, במקרה בו התייצב עורך דין מטעמו של הנאשם כשבידו ייפוי כח לבירור המשפט, ניתן לראות בכך ביטוי לכפירה באשמה ובסיס להמשך ההליך. השופט, ד"ר ע. מודריק, ביקש להביא את פסק הדין, על הערותיו, לידיעת מנהל בתי המשפט על מנת להביא לידי השינוי הרצוי.

– ע"פ (מחוזי – ת"א) 3657/98 מישל נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 20, נובמבר 98', עמ' 13.

 

24. העדר (לקולא) – נאשם שכפר בעובדות כתב האישום, גם אם לא התייצב והביע בכך זלזול בהליכים בפני בית המשפט, לא ניתן להרשיעו בהעדרו, אלא שמיעת ראיות ובירור האשמה.

– ע"פ 70546/00 (מחוזי-ת"א) נאסר איהאב נ' מ"י, טרם פורסם.

 

25. הגנה מן הצדק – (לקולא) – נגד המערער הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה וזאת, בגין מעורבותו בתאונת נזק בלבד שתוצאותיה קלות. התיק נפתח, לטענת המערער, משום שהמתלונן בתיק היה קצין בדימוס בענף התנועה של המשטרה. בית המשפט קיבל את את טענת ההגנה מן הצדק וקבע, כי לאור העובדה שתיק המשטרה נפתח רק בגלל מעמדו של המתלונן הרי שהמדובר בהפלייתו של המערער בהשוואה לנאשמים אחרים, ויש לבטל את כתב האישום נגדו.

– ע"פ (מחוזי – ת"א) רביע נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 22, ינואר 99', עמ' 11.

 

26. התיישנות – (לחומרה) – בית המשפט קבע, כי הוראת ס' 239 א' לחסד"פ אינה הוראה יוצרת הסדר התיישנות שונה לעבירת תעבורה. תכלית הסעיף הינה למנוע מצב בו נהג שאינו מודע לקיומו של חשד נגדו בגין עבירת תעבורה יוזמן למשפט זמן רב לאחר מועד ביצועה, באופן שתמנע ממנו ההזדמנות ההוגנת להגן על עצמו מפני האישום. לכן הזמנה לחקירה של הנאשם או שיגור הודעה על כך שביצע עבירת תנועה מהווים אירוע המפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות ואין בטענת הסניגור, כי לאחר אירועים אלו, יש להתחיל את הספירה מחדש, כל ממש.

– ע"פ (מחוזי-ת"א) 3915/98 הלר נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 22, ינואר 99', עמ' 17.

 

27. הגנה מן הצדק – (לחומרה) – בית המשפט קבע, כי אין לבטל את האישום בשל הגנה מן הצדק, שכן אין מדובר במקרה שאין הדעת סובלת או בהתנהגות כה מקוממת שהיא מונעת את הרשעת הנאשם אם יוכחו האישומים הנוספים נגדו וזאת למרות שבית המשפט קבע, כי לא היה מקום להגיש שני כתבי אישום במקרה זה. במקרה זה הוגשו במסגרת אותן עבירות מס, באותן שנים, שני כתבי אישום – האחד, ע"י אגף מס הכנסה והשני ע"י אגף מס ערך מוסף.

– ע"פ (מחוזי-נצרת) 399/98 מ"י נ' נאבסו, טרם פורסם, הסניגור 22, ינואר 99', עמ' 18.

 

28. הארכת מועד – (לקולא) – בית המשפט העליון קובע, כי החלטת בית המשפט המחוזי שלא להאריך מועד להגשת ערעור, הינה בגדר פסק דין ולא בגדר החלטה אחרת, וזאת משום שההחלטה שמה קץ להתדיינות באופן סופי. לפיכך, ניתן לערער על החלטה זו בזכות. במקרה זה קובע בית המשפט, כי מכיוון שבעת שנודע למבקש, כי על שותפו נגזר עונש קל יותר, כבר חלף מועד הערעור, היה מקום להעתר לבקשתו. לפיכך, בית המשפט העליון מקבל את הערעור ומתיר לנאשם להגיש באיחור את  הערעור על גזר הדין.

– רע"פ 8274/99 חילף נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 37, אפריל 2000, עמ' 15.

29. הגנה מן הצדק – (לקולא) – בית המשפט קבע, כי ניצול מצד המשטרה של מצבו של נאשם, שהיה מוכן לבצע עסקת סמים רק כדי לקבל את מנת הסם לה נזקק, מקימה לנאשם הגנה מן הצדק ומבטל את כתב האישום.

– ת"פ (שלום-רמלה) 3611/99 מ"י נ' איבגי, טרם פורסם, הסניגור 37, אפריל 2000, עמ' 14.

 

30. הגנה מן הצדק – (לקולא) – התקבלה הטענה ובוטל כתב האישום וזאת משום שהמשטרה אבדה קלטת וידאו, אותם ערכו הנאשמים כראייה לקראת המשפט, ובכך נפגעה יכולת ההתגוננות הנאשמים נגד האישומים נגדם, בצורה אנושה.

– ת"פ 4778/96 מ"י נ' כהן ואח', טרם פורסם, הסניגור 37, אפריל 2000, עמ'
14.

 

31. הוצאות – (על התביעה) – לצורך הטלת הוצאות על המדינה, ע"פ ס' 80 (א) לחוק סדר הדין הפלילי, יש לבדוק כל מקרה ומקרה על יסוד כלל נסיבותיו ובהתאם לחוש הצדק. בית המשפט קבע, כי פניה של התביעה לשתי ערכאות שונות, כאשר בידה "עדות מזכה" מטעם הנאשם, מראה על חוסר של שקול דעת ראוי מצידה, או למצער, לחוסר בדיקה עניינית ויסודית של חומר הראיות. בית המשפט פסק לזכות הנאשם הוצאות בסך של  5,000 ₪.

– ב"ש (ת"א) 6142/97 פורת נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 13, אפריל 98',  עמ' 14.

 

32. התיישנות – (זיכוי) – טענת התיישנות, עפ"י ס' 151 לחסד"פ, ראוי שתטען מיד לאחר הקראת כתב האישום, אך ניתן להעלותה בכל שלב. החובה להוכיח, כי הנאשם הוזמן תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו על רצונו להשפט בעבירת התעבורה מוטלת על התביעה. מאחר שאין הוכחה אימתי נשלחה ההזמנה למשפט בדואר, המערער מזוכה.

– ע"פ 991/95 לויט נ' מ"י, פס"ת ג', חו' 5, עמ' 30 בעמ' 31.

 

33. הפקרה – (לחומרה) – הוראת ס' 64 א (א) לפקודת התעבורה, הקובעת את עבירת ההפקרה, מחייבת נהג לעצור על מנת לאמוד על תוצאות התאונה בה היה מעורב. עפ"י ההלכה אין מדובר בחובות טכניות, אלא בחובה מהותית. בית המשפט קבע, כי עצירת המערער מיד לאחר התאונה היתה בלית ברירה, כתוצאה מהתאונה, ומייד לאחר מכן הראה כוונה לברוח מהמקום, ומשכך הרשיעו בהפקרה.

– ע"פ (חיפה) 786 חאלד בשיר נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 17, אוגוסט 98', עמ' 10.

 

34. הפרעה לדיוני בית המשפט – (לקולא) – בית המשפט קבע, כי מעצר של ששה ימים שבתוכם חל חג (המדובר, בסנקציה על הפרעה לדיוני בית המשפט וגידוף השופט) אינו עומד בעקרון המידתיות.

– בש"פ 3348/98 דוד בן שמחון נ' היועמ"ש, טרם פורסם, הסניגור 16, יולי 98', עמ' 20.

 

35. הגנה מן הצדק – (זיכוי) –בית המשפט מזכה את אחד הנאשמים ומקבל טענת הגנה מן הצדק לפיה, העובדה שהתביעה התרשלה בחקירה גרמה לכך שנפגעה הגנת הנאשם. הטענה התבססה על כך שהחלק בזרוע המנוף, שבו נגרם, לגישת התביעה, הכשל שהביא לקריסתו, נעלם, ולנאשם לא היתה הזדמנות להגיש ביחס אליו חוות דעת מטעמו.

– ת"פ (שלום-פ"ת) 761/97 מ"י נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', טרם פורסם, הסניגור 30, ספטמבר 99', עמ' 10.

 

36. הסדר טיעון  – (לחומרה) – בית המשפט קובע, כי ניתן לקבל כראייה מסמך המוכיח כי היוזמה לפתיחת מו"מ לשם השגת הסדר טיעון באה מצד הנאשם. מטרת הגשת מסמך היא בכך שהוא יהווה ראיית חיזוק או סיוע נגדו. הגשת ראייה כזו אינה חסויה גם במקרים בהם הצעת החשוד לא נדחתה על הסף אלא התקיים מו"מ שלבסוף לא צלח.

– ת"פ (מחוזי – י-ם) 417/97 מ"י נ' הפניקס הישראלי ואח', טרם פורסם, הסניגור 30, ספטמבר 99', עמ' 18.

 

37. החלקה – להחלץ מהחלקה או למנוע החלקה.

– דף לנוהג, גיליון 213, דצמבר 2001, עמ' 1:

"להיחלץ מהחלקה
סובב את ההגה לכיוון ההחלקה של הגלגלים האחוריים. למשל: החלק האחורי של הרכב מחליק ימינה – יישר את הרכב על ידי הפניית הגלגלים הקדמיים ימינה. זה יצליח בתנאים הבאים:
א. הספקת להתעשת ולסובב את ההגה לפני שזווית ההחלקה עברה את ה – 25  מעלות.
ב. בצד ימין אין מדרכות, בני אדם עומדים ומפריעים אחרים.
בהחלקת ריחוף – ההגה ישר:
בהחלקת ריחוף של הגלגלים הקדמיים, יישר את ההגה ואל תפנה אותו לשום כיוון, עד שהגלגלים הקדמיים יחדשו את אחיזתם הטובה בכביש, אחיזה שנפגמה בגלל רובד המים, שחוצץ בין הצמיג לבין הכביש. זה יצליח בתנאים הבאים:
א. הדרך ישרה ואינה מחייבת הפנייה של הרכב.
ב. אינך נדרש להשתמש בבלמים.
להימנע מהחלקה:
1. סע לאט.
2. האט בהדרגה, מוקדם ככל האפשר, כדי להימנע עד כמה שאפשר משימוש בבלמים.
3. את הבלימה ההכרחית בצע בעדינות, אפילו יש לך מעצורי אי.בי.אס.
4. לפני פניות האט יותר מהרגיל, כדי למנוע סטיות חדשות, לקדם אפשרות של מכת רוח פתאומית.

אדים על השמשה:
אחד הדברים החשובים בנהיגה בחורף הוא לראות טוב מבעד לשמשות המכונית. כאשר החלונות סגורים – והתרגלנו שהם בדרך ככל סגורים בחורף ובקיץ, קיימת בעיה של אדים על השמשות. במכוניות רבות קיימת מערכת של הפרשת אדים, המאפשרת הזרמה של אוויר חם על השמשה הקדמית. יש מכוניות בהן יש גם הזרמת אוויר אל חלונות הצד, ובנוסף, יש מחמם חשמלי ומגב לחלון האחורי. הדרך המהירה ביותר להפגת האדים – ממש שניות ספורות. זאת בזכות העובדה שהמזגן מוציא אוויר יבש. כך פתרנו את ענין הצורך להפעיל מדי פעם את המזגן בחורף כדי לשמור על תיקנותו".

 

38. הסדר טיעון – נערך ניסוי בבית המשפט המחוזי בת"א, אשר במהלכו רשאים היו השופטים להציע עסקאות טיעון, במשפטים מסובכים, כדי לקצר את מהלכם ולהוריד את העומס מהמערכת המשפטית.
    – יורם ירקוני, פורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום 12/3/01.

39. הוצאות – זיכוי בשתי ערכאות –  (לקולא) -להלן  הצעת חוק של חבר הכנסת אפי אושעיה לרבות דברי ההסבר המלווים לה.

 

"הכנסת החמש-עשרה

 

הצעת חוק של חבר הכנסת אפי אושעיה

פ3171/

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – פיצוי בשל זיכוי שני), התשס"ב – 2001

 

40. הוספת סעיף 219

 

בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984[1], לאחר סעיף 220 יבוא:

 

"220א.             הוצאות ההגנה בגין זיכוי שני

 

זוכה נאשם בערכאה הקודמת ובערעור, יחולו הוראות סעיף 19(א), בשינויים המחוייבים."

 

דברי הסבר:

ישנם מקרים בהם נאשם מזוכה בערכאה קודמת, המדינה מערערת על זיכוי זה ושוב נמצא האשם זכאי. להליך זה עלויות והוצאות כספיות רבות, ומכיוון שאין המדינה נושאת בהוצאות אלו, הרי שהנטל הכספי וההוצאות הכרוכות בכך מוטלות על הנאשם שזוכה.

 

על פי הצעת חוק זו, במקרים בהם נאשם זוכה הן בערכאה ראשונה והן בערעור, על המדינה יהא לפצות את הנאשם על ידי כך שתשא בהוצאותיהם ושכרם של הסניגור והעדים, בדומה למקרים בהם ממנה בית המשפט סניגור לנאשם.

 

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

ב' בטבת התשס"ב – 17.12.2001".

 

41. הריגה – (לחומרה) – בית המשפט המחוזי, השופט מ. נאמן, זיכה את המערער מעבירת הריגה והרשיעו בגרימת מוות ברשלנות. בית המשפט העליון,הרכב  השופטים ט. שטרסברג – כהן, א. פרוקצ'יה ומ. נאור, מרשיעו בהריגה. בית המשפט קובע, כי אובדן "הגה כוח" אינו גורם לאובדן שליטה ברכב, במיוחד במהירות גבוהות. כך נותק הקש"ס בין קריעת הרצועה ובין איבוד השליטה וכתוצאה הקטלנית. במיוחד לאור העובדה שאיבוד השליטה אירע ביציאה מהעקומה, שלב בו לא נדרשת הפעלת כח היגוי, כמו כן, מדובר בהסבר שהנו עדות כבושה. לעניין התערבות ערכאת הערעור קובע בית המשפט, כי אם ערכאת הערעור מגיעה לכלל מסקנה שהממצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות אלא בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית, והיא תשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין להתערב בקביעות הערכאה הראשונה. כך הוא גם המצב כאשר בשאלות מקצועיות קיימות מחלוקות בין מומחים לדבר, והשופט מאמץ דיעה של שיטה אחת על פני האחרת. עוד קובע בית המשפט, כי אין מקום לחזקה משפטית לפיה, מוסק היסוד הנפש של העושה מתוך אופיו של היסוד העובדתי באותו מקרה, אלא מדובר בחזקה עובדתית גרידא המבוססת על נסיון החיים ואשר מוסקת מהנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון. הפרכת החזקה יכולה לעלות משקילתן של מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם אם בית המשפט אינו מקבל את גרסתו של הנאשם בדבר דרך התרחשות התאונה הקטלנית. במקרה דנן, דובר בנסיעה בירידה, במהירות מופרזת תוך עקיפת כלי רכב, במורד כביש מתפותל, מתקיים היסוד העובדתי של עבירת ההריגה. בנסיבות המקרה קמה החזקה בדבר מודעות המערער להתרחשות תאונה שיכולה להביא לתוצאות קטלניות.

– ע"פ 6131/01, ע"פ (בבית המשפט העליון) 6916/01 מ"י נ' בעז פרבשטיין, נו (2) 24 עליון.

 

42. הסדר טיעון – (לקולא) – הצדדים הגיעו להסדר טיעון, בית המשפט החליט שלא לכבד את ההסדר עקב קיומו של קושי עובדתי בגרסת ההגנה. בית המשפט שלערעור קובע, כי אם סבר בית המשפט, כי המסגרת העובדתית שהציגו הצדדים בפניו כבסיס להסדר, מקימה קושי, אין הוא יכול, מסיבה זו בלבד, שלא לכבד את ההסדר, אלא עליו לאפשר לצדדים להסביר את התמיהות בפני בית המשפט.

– ע"פ איו"ש 123/99 פלוני נ' התביעה הצבאית, טרם פורסם, הסניגור 38, מאי 2000, עמ' 33.

 

43. החלקה – (לחומרה) – הלכה פסוקה היא, כי על נהג שהחליק וסטה מנתיבו להוכיח את הנסיבות שהביאו לידי החלקת הרכב. אם הצליח הנהג להוכיח נסיבות "מצדיקות" כאלה, נטל ההוכחה עובר לתביעה, כדי לנסות לסתור את דברי הנהג. התביעה אינה צריכה להביא ראייה פוזיטיבית מטעמה, המצביעה על רשלנותו של הנהג.

– ע"פ (חיפה) 619/97 כהן נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 14, מאי 98', עמ' 9.

 

44. המצאה (כתבי דין) – ת' 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974 קובעת, כי בעבירות קנס רואים את ביצוע המסירה גם בלא חתימה על אישור מסירה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעות מלקבלו. ת' 13 (א) לתקנות התעבורה מטילה חובה על בעל רשיון להודיע לרשות רישוי על כל שינוי שחל בכל פרט הרשום בתעודה. שילוב שתי תקנות אלו מביא את בית המשפט למסקנה,לפיה בוצעה לנאשם מסירה כדין.

– ע"פ (ת"א) 19/98 קנטור נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 14, מאי 98', עמ' 12.

 

45. הפללה עצמית – (לחומרה) – החסיון מפני הפללה עצמית מקורו בס' 2 (2) לפק' הפרוצדורה הפלילית ובס' 47 לפק' הראיות ומשמעותו היא, כי אדם זכאי שלא למסור ראייה, אם יש בה כדי להפליל אותו. בית המשפט קובע, כי גם ערכים נעלים, כמו זכות זו, אינם ערכים מוחלטים אלא יחסיים. במקרה הנוכחי, קובע בית המשפט, כי הנחקר לא יהנה מזכות לחסינות מפני הפללה עצמית.

– ע"פ 725/97 קלקודה נ' הרשות לפיתוח חקלאי, טרם פורסם, הסניגור 14, מאי 98', עמ' 13.

 

46. הודאת נאשם – (לקולא) – זכות השתיקה של נאשם וחסיונו מפני הפללה עצמית מעוגנת בס' 47 (א) לפק' הראיות, בס' 2 (2) לפק' הפרוצדורה הפלילית (עדות) ובס' 28 (א) לחסד"פ (סמכויות אכיפה – מעצרים). זכות זו הוכחה כזכות מוחלטת. נאשם שאינו מודע לקיום זכויות אלו לא יכול לוותר עליהן. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הפך את זכות השתיקה לזכות חוקתית. פגיעה בזכות כזו באופן שאינו עומד בקריטריונים שנקבעו בחוק היסוד מצדיקה את פסילתה של ראייה שהושגה כתוצאה מפגיעה זו.

– ת"פ (נצרת) 511/97 מ"י נ' עודה, טרם פורסם, הסניגור 11, פברואר 98', עמ' 15.

 

47. הקפאת הזכירה שבעבר – (זיכוי) – בית המשפט המחוזי בב"ש, השופט, נ. הנדל קובע, כי במסגרת משפטי תעבורה מקובל לקבל כקבילה עדות שוטר בעזרת הכלל של הקפאת הזכירה שבעבר, בניגוד למשפטים פליליים בהם מדובר בכלי שהשימוש בו נדיר וזאת, מאחר  שהוא מפחית מחשיבותה של החקירה הנגדית והופך אותה לחסרת משמעות.

– ע"פ (ב"ש) 7144/97 שפירא נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור, פברואר 98', עמ' 17.

 

48. הריגה – לוח ענישה בעבירות הריגה וגרם מוות ברשלנות בתאונות דרכים.      – הסניגור 11, פברואר 98', עמ' 17.

 

49. הודאה – (הודאת שווא) – לחץ פסיכולוגי המופעל על נחקרים מביא אותם להודות בפשעיםשמעולם לא ביצעו. היכולת של מורשעים לסגת מהודאתם, מוגבלת. מחקר שבדק את הסוגייה בארה"ב הראה, כי ב – 73% מהמקרים החליטו מושבעים להרשיע נאשמים שהתכחשו להודאתם, גם אם הראיות לא תאמו את התיאור שסיפקו הנאשמים לפשע שלכאורה ביצעו. הודאת שווא, לדברי פרופ' ריצ'רד ליאו, קרימינולוג מאוניברסיטת קליפורניה, היא הראייה המסוכנת ביותר לנאשם חף מפשע. פתרון אפשרי שכבר מופעל בבריטניה ובאלסקה, הוא הקלטה של הצהרות הנאשמים, המאפשרת פיקוח ומספקת הגנה לשני הצדדים.

– הודאה קטלנית / ג'רם דיויד, "ניו יורק טיימס", פורסם ב"הארץ" 28/12/01.

 

50. הודאה – (לקולא) – בית המשפט שלערעור מתיר למערער חזרה מהודייתו בפני  בית המשפט קמא שנעשתה במסגרת הסדר טיעון. בית המשפט קובע, כי ניתן לראות כי ההודאה נתנה ברגעי חולשה ומצוקה אישית, כאשר המערער בחר להודות בכדי למנוע שמיעת ראיות בתיק, ובשלב מאוחר יותר התפכח והבין שהודה במעשים שלא ביצע. פתיחת הדיון תעמיד אותו שוב, בסכנת הרשעה בעבירות שבכתב האישום המקורי וגם זאת לקח הנאשם בחשבון בבקשת החזרה מהודייה. הדיון בתיק נקבע בפני שופט אחר בערכאה ד'למטה.

– ע"פ (מחוזי-ת"א) 70720/01 סילברמן נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 55, אוקטובר 2001, עמ' 18.

 

51. התייצבות – בית משפט השלום קובע שלנוכח תיקון מס' 33 לחוק סדר הדין הפלילי (הוראת שעה) התשס"א – 2001 (ס"ח 1804 עמ' 499), על כתב אישום בעברות מסוג פשע שנדונות בבית משפט שלום ואשר אינן קבועות בתוספת הראשונה לתיקון, צריך לחתום פרקליט ולא תובע משטרתי והפרקליט גם צריך להופיע בבית המשפט.

– ב"ש (שלום – חדרה) 8622/01 מ"י נ' מחאג'נה, טרם פורסם, הסניגור 55, אוקטובר 2001, עמ' 19.

 

52. הודאה – (זיכוי) – בית המשפט קובע, כי לנוכח התרשמותו מ"אישיותו הדלה" של הנאשם, אין הוא מוציא מכלל אפשרות כי הנאשם נתן את הודאתו רק כדי "להפטר מהחקירה" בלא שהבין את משמעות מתן ההודאה, משלא נמצא דבר מה נוסף לתמוך בהודאת הנאשם, מזכה אותו בית המשפט מחמת הספק.

– ת"פ (שלום – ב"ש, בשבתו בבית משפט לנוער) 140/97 מ"י נ' פלוני, טרם פורסם, הסניגור 34, ינואר 2000, עמ' 29.

 

53. התייצבות  – (לקולא) – בית המשפט המחוזי בנצרת קובע, כי הוצאת צו הבאה ללא אפשרות שחרור פוגעת בצורה קשה בחירות הנאשם והיא נוגדת את תקנת הציבור וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לפיכך, יש לעשות בה שימוש רק במקרים חריגים ונדירים, אך בוודאי לא במצב בו קיים מלכתחילה ספק באשר לעצם המצאת ההזמנה כדין.

– ב"ש (מחוזי – נצרת) 1526/99 אקשטיין נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 35, פברואר 2000, עמ' 28.

 

54. הריגה –יסוד נפשי – (לחומרה) – בית המשפט העליון קבע, כי בעבירת הריגה די במודעות לאפשרות ממשית של גרם חבלה גופנית ולאו דווקא מוות.

– ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 1, מרץ 97', עמ' 11.

 

55. הודאה – (זיכוי) – בית המשפט פסק, כי המשטרה, כרשות מנהלית, צריכה לנהוג בתום לב ובהגינות במו"מ על הסכם עם עבריין. הודאת נאשם שנמסרה בהשפעת הבטחה מטעה לפיה, התיק יסגר, אינה קבילה, גם אם מכל בחינה אחרת נמסרה ההודאה באופן חופשי ומרצון.

– ת"פ (נ"ד) 70/94 מ"י נ' בן שליש, טרם פורסם, הסניגור 1, מרץ 97', עמ' 14.

 

56. העמדה לדין – בית המשפט קובע, כי בג"צ לא יתערב בשיקול דעתה העצמאי של התביעה כל עוד היא פועלת על סמך שיקולים עניינים, מקצועיים, כשטובת הציבור לנגד עיניה. כמו כן, קובע בית המשפט, כי לקורבנות העבירה אין זכות קנוייה להתערב בעבודת הפרקליטות ולהורות לה כיצד תפעל, או לבקש מבג"צ לעשות כן.

– בג"צ 9209/96 גינזברג נ' פרקליטות מחוז ת"א, טרם פורסם, הסניגור 3, מאי 97', עמ' 10.

 

57. הוצאות – בית המשפט המחוזי דחה בקשה להטלת הוצאות על המדינה (לאחר זיכוי) וזאת מבלי לשמוע את המערער טוען לבקשה בע"פ, וזאת מאחר ולא הופיע לדיון. המערער טוען, כי לא זומן לדיון. בית המשפט העליון מבטל את ההחלטה ומחזיר את התיק למחוזי לדיון חוזר בבקשה. עם זאת, בית המשפט לא קובע באופן גורף כי בבקשה כזו יש לאפשר טיעון בע"פ ומשאיר שאלה זו בצריך עיון.

– ע"פ 1360/01 יצחק בוזגלו נ' מ"י, טרם פורסם.

 

58. הוצאות – (לקולא) – ראה תחת האות ר' בערך רשות ערעור, מס' 12.

– רע"פ 5476/99 אורי קציר נ' מ"י, החלטה מיום 6/9/99, טרם פורסם.

 

59. הסדר טיעון – (לחומרה) – הנאשם הורשע בביצוע של חבלה בכוונה מחמירה לאחר שהוא ואדם נוסף תקפו בסכינים שני אנשים שהעירו להם על נהיגתם הפרועה (חציית צומת באור אדום שגרמה כמעט לדריסתם!). שני המתלוננים נזקקו בעקבות הדקירות לאשפוז ולחייו של אחד מהם נשקפה סכנה של ממש. בית המשפט דוחה, ברוב דעות, את הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים ואשר על פיו, תגזרנה על הנאשם 4 שנות מאסר בפועל. שופטות הרוב קובעות, כי אין זה עונש הולם למעשה, והן גוזרות על הנאשם 8 שנות מאסר בפועל (כולל הפעלת מאסר על תנאי). שופט המיעוט סבור, שלמרות שהעונש המוסכם מקל עם הנאשם, אין זה מוצדק לחרוג מהסדר הטיעון.
    – ת"פ 1025/01 מ"י נ' איבגי, טרם פורסם, הסניגור 59, פברואר 2002, עמ' – ע"פ (מחוזי – ת"א) 70770/00 מ"י נ' ארויה, טרם פורסם, הסניגור
    51, יוני 2001, עמ' 10.

60. התיישנות – ראה באות ה' בערך הגנה מן הצדק (לחומרה) –  "בית המשפט אינו אמור ואינו רשאי לקצר את תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק"

 

61. הסדר טיעון – ביהמ"ש העליון דן בהתנגשות בין 2 הגישות בנוגע לה"ט בהרכב של 9 שופטים בע"פ 1958/99 פלוני נ' מ"י, פסה"ד ניתן ע"י השופטת ד. בייניש.

 

62. הגנה מן הצדק – (לחומרה) – בית משפט השלום הורה על ביטול כתב אישום בקובעו, כי הגשת כתב אישום שש שנים לאחר שנעברה העבירה המיוחסת לנאשם, מהווה עילה להגנה מן הצדק. בית המשפט המחוזי מקבל את הערעור בקובעו, כי בית המשפט אינו אמור ואינו רשאי לקצר את תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק. השופטת ד. ברלינר קובעת, כי לגישתה, במקרים מסוימים, שיהוי יכול להוות עילה להגנה מן הצדק, ואולם זאת לא באופן אוטומטי אלא רק לאחר שנבחנו נסיבותיו המיוחדות של המקרה. במקרה הרגיל, טענה כזו היא, למעשה, טענה מתחום המשפט המנהלי שמין הראוי שתידון בבג"צ או בבית המשפט לעניינים מנהליים.

– ע"פ (מחוזי – ת"א) 70770/00 מ"י נ' ארויה, טרם פורסם, הסניגור
51, יוני 2001, עמ' 10.

 

63. הירדמות – ראה באות (ק) – תחת הערך קטלני, מספר 45.

– ת"פ (מחוזי-ב"ש) 8113/00 מ"י נ' בר, טרם פורסם, הסניגור 51, יוני 2001, עמ' 35.

 

64. התליית הליכים – (לקולא) – בית המשפט השלום לנוער קובע, כי משהחלו ההליכים בתיק נוער וחלפה למעלה משנה, יש צורך באישור היועץ המשפטי לממשלה בטרם יחודשו ההליכים.

– ת"פ (שלום / נוער-ת"א) 525/98 מ"י נ' פלוני, טרם פורסם, הסניגור 52, יולי 2001.

 

65. הריגה – (לקולא) – הנאשם הורשע בעבירת הריגה, לאחר שאדם אותו היכה, מכיוון שכעס על כך שהוא עקף אותו בכביש, התמוטט מהתקף לב. בית המשפט מאמץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים וגוזר על הנאשם שלוש שנות מאסר. בית המשפט מציין, עם זאת, כי ענישה מקלה במיוחד במסגרת הסדרי טיעון שנכרתו על רקע קושי ראייתי, הינה בעייתית. לגישת בית המשפט, ייתכן שמבחינת המסר המשודר לציבור, עדיף במקרים מעין אלה לקחת את הסיכון שהנאשם ייצא זכאי ולא להסכים על הרשעתו תמורת עונש קל במיוחד.

– ת"פ (מחוזי-ת"א) 4084/00 מ"י נ' דרוישה, טרם פורסם, הסניגור 52, יולי 01, עמ' 29.

 

66. הסדר טיעון – (לחומרה) – ראה באות ה', "הריגה", ערך מס' 61.

– ת"פ (מחוזי-ת"א) 40184/00 מ"י נ' דרויישה, טרם פורסם, הסניגור 52, יולי 2001, עמ' 29.

 

67. הריגה – (לקולא) – ראה באות מ', "מהירות", ערך מס' 48.

– ע"פ (מחוזי-חיפה) 364/99 מ"י נ' גדעון חיים, טרם פורסם, הסניגור 58, ינואר 02, עמ' 24.

 

68. החלקה – (זיכוי) – בית המשפט המחוזי מקבל את ערעורו של המערער על הרשעתו בנהיגה בחוסר זהירות. בית המשפט קובע, כי היות והאוטובוס בו נהג המערער החליק על הכביש בשל סיבה שאינה תלויה בו (קיומו של כתם שמן על הכביש), ההחלקה כשלעצמה אינה מהווה ראייה לכאורה להתרשלות המערער.

– ע"פ (מחוזי-ת"א) 71687/00 גייר יעקוב נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 58, ינואר 02, עמ' 25.

 

69. הוצאות – (לחומרה) – המערער הואשם בעבירה של חציית צומת באור אדום, לאחר שרכבו צולם במצלמה נייחת, אך בית המשפט זיכה אותו, לאחר שהתברר כי אדם אחר, בעסק בו עובד המערער, נהג ברכב ביום האירוע. בעקבות הזיכוי הגיש המערער בקשה לבית המשפט לחייב את המדינה בהוצאות משפט. בית המשפט המחוזי דוחה את בקשת המערער ומציין, כי המערער לא הוכיח במגעיו עם המשטרה, אלא רק במהלך עדותו בבית המשפט, כי הרכב לא היה בחזקתו, ולכן היה למשטרה יסוד להגיש את האישום.

– ע"פ (מחוזי-חיפה) 2529/01 אדרוורד סיגל נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 58, ינואר 02, עמ' 25.

 

 

70. התיישנות – (לקולא) – בית משפט השלום קובע, כי אם כתב אישום בוטל בשל קשיים באיתור הנאשם, מרוץ ההתיישנות לא נפסק.  לפיכך, אם הוגש, כעבור יותר משנה כתב אישום חדש ללא אישור של היועמ"ש (כפי שנדרש ביחס לכתבי אישום בעבירות נוער המוגשים למעלה משנה לאחר יום המעשה) העבירה מתיישנת.

– ת"פ (שלום-קריות) 8046/01 מ"י נ' פלוני, טרם פורסם, הסניגור 58, ינואר 02, עמ' 28.

 

71. הפקרה – (לחומרה) – המערער, שפגע עם רכבו פגיעה קטלנית ברוכב אופניים ונמלט מן המקום, הורשע בבית המשפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, בהפקרה לאחר פגיעה ובשיבוש הליכי משפט.  בית המשפט השלום גזר עליו עונש של שלוש שנות מאסר. בית המשפט המחוזי מזכה את הנאשם מעבירת גרימת המוות ברשלנות בקובעו, כי לא הוכח הקשר  הסיבתי בין נהיגתו ובין התאונה. כמו כן, קבע בית המשפט, כי יש להפחית את העונש שנגזר עליו, אם כי בשל החומרה שבעבירת ההפקרה, מעמיד בית המשפט את עונש המאסר בפועל על 22 חודשים.

– ע"פ (מחוזי-ב"ש) סבח נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 48, מרץ 2001, עמ' 32.

 

72. הודאה – (הודאת שווא) – המחבר מתייחס לגורם "רציונלי" להודאה, והוא – עוצמת הראיות כנגד הנאשם, ממנו מתעלמת הפסיקה. המחבר טוען, כי במקרים מסוימים, כאשר בפני החשוד עומדת בחירה בין הודאה לבין הכחשה או שמירה על זכות השתיקה, הוא משקלל את התוצאות המסתברות של כל פעולה בה ינקוט ומגיע למסקנה, כי יהיה זה רציונלי יותר להודות בעבירה המיוחסת לו. המחבר טוען, כי גורם זה מהווה מניע מרכזי להודאה, ואף להודאות שווא. מכאן, שההודאה אינה מלכת הראיות, אלא ראייה ככל ראייה אחרת, אשר יש לבוחנה היטב בטרם נסמכים עליה לשם הרשעת  אדם בפלילים.

– הודאת שווא רציונלית / עמי קובו, עו"ד, הסניגור 54, ספטמבר 2001, עמ' 3.

 

73. הגנה מן הצדק – (לקולא) – בית משפט השלום מקבל את טענתו של הסניגור ומזכה את הנאשמת שהואשמה בתקיפת אמה מחמת, הגנה מן הצדק. אין מחלוקת, כי המעשים בוצעו לאחר  שהנאשמת נאנסה על ידי קרוב משפחה, על רקע יחסה השלילי של המשפחה כולה ושל האם בפרט לנאשמת כמי ש"גורמת להם אי נעימויות".

– ת"פ (שלום –קריית גת) 1217/00 מ"י נ' פלונית, טרם פורסם, הסניגור 54, ספטמבר 2001, עמ' 10.

 

74. העמדה לדין – חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 33) (הוראת שעה) התשס"א – 2001 (ס"ח 1804 עמ' 499). מטרת התיקון הינה התאמת חלוקת הסמכויות בין התביעה המשטרתית לפרקליטות ביחס להעמדה לדין ולחלוקת הסמכויות העניינית בבתי המשפט בהם הם מופיעים. כמו כן, קובע סדרים חדשים באשר לסגירת תיק מחוסר עניין לציבור. כמו כן, קובע התיקון, כי חשוד יקבל הודעה בכתב על ההחלטה שלא להעמידו לדין, בהודעה תצוין סיבת סגירת התיק ותיק שנסגר בשל חוסר אשמה, יימחק מרישומי המשטרה. בנוסף, יוכל חשוד לפנות בכתב לתובע, שסגר את התיק, ולבקש את שינוי עילת הסגירה.

– הסניגור 54, ספטמבר 2001, עמ' 8.

 

75. הסדר טיעון – (לקולא) – בית המשפט מאמץ הסדר טיעון למרות שחרג לקולא, לפי דעת השופטים, וזאת מאחר שההסדר התבסס על שמונה הסדרי טיעון דומים קודמים וחריגה ממנו תפגעבאינטרס ההסתמכות של הנאשם יתר על המידה.

– ת"פ (מחוזי-חיפה) 133/01 מ"י נ' סבן, טרם פורסם, הסניגור 54, ספטמבר   2001, עמ' 28.

 

76. הסדר טיעון – (לקולא) – בית המשפט המחוזי, השופטת ש. דותן, מקבלת את הערעור וקובעת, כי כאשר מגיעים הצדדים להסדר טיעון לגבי העונש ובית המשפט לא מזהיר את הצדדים בטרם אישר את ההסדר כי הוא איננו כבול להסדרים המוצעים ובגזר הדין גם לא נימק בית המשפט מדוע בחר בית המשפט לסטות מההסדר, על השופט לכבד את ההסדר ולא להוסיף רכיבים לעונש שלא בא זכרם בהסדר הטיעון.

– ע"פ (ת"א) 71064/01 עידו קלדרוב (ע"י ב"כ עו"ד ד. פולקוב) נ'  מ"י (ב"כ עו"ד חדב), החלטה מיום 27/2/02, טרם פורסם.