ההרשעה ב"הריגה"

 

1)      פזיזות

 

הלכה פסוקה היא, כי לצורך הרשעה בעבירה של הריגה – לרבות כאשר זו נגרמת בתאונת דרכים – די בהוכחת הלך נפש של "פזיזות"; ומשמעותה של זו היא – נטילה מודעת של סיכון בלתי סביר, מתוך אדישות לאפשרות ממשית של פגיעה בחייו או בשלמות גופו של אחר, או מתוך תקווה שתוצאה כזו לא תתרחש. (ראה, בין היתר, גם: ע"פ 3152/93, פרידמן, טרם פורסם; ע"פ 3289/90, מה(1) 397, בראונר; 2013/93, קלפה, טרם פורסם).
"פזיז" הוא, איפוא, מי שמהמר ביודעין על אפשרות ממשית של פגיעה בחייו או בשלמות גופו של אחר, מתוך אי איכפתיות שתוצאה כזו תתגשם או אפילו מתוך תקוה שלא תתגשם (ראה גם: ע"פ 3841/94, צלנקו, טרם פורסם). ויודגש – לעניינה של עבירת ההריגה, די בכך שהסיכון מתיחס לאפשרות ממשית של פגיעה בשלמות גופו של אחר, ולאו דוקא באפשרות ממשית של קיפוח חייו.
בימים אלה, נכנס לתוקפו תיקון מס' 39 לחוק העונשין (להלן: החוק): וסעיף 20 החדש, נותן ביטוי חקוק למשמעותה האמורה של "פזיזות", כפי שהתגבשה – על שתי שלוחותיה: האדישות וקלות הדעת – בהלכה הפסוקה.

 

2)      שכרות ו"פזיזות"

 

"שכרות" – כפי שידוע לכל בר-בי-רב – פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור: היא מערפלת את הכרתו ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות; ובדרך זו – שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי, מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטלית; ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו.
ההוראות המסדירות את סוגית אחריותו של השיכור לעבירות שהוא מבצע כאשר הוא נתון במצב של שכרות, קבועות כיום בסעיף 34 ט לחוק העונשין, והן מדברות בשתי רמות של שכרות: "שכרות מלאה", כהגדרתה בסעיף 34 ט(ד) לחוק – ההופכת את השיכור למי ש"אינו שפוי"; ו"שכרות חלקית" כהגדרתה בסעיף 34 ט (ה) לחוק – שהשפעתה מצומצמת לכך שהשיכור אינו מודע לפרט מפרטיה של עבירה שהוא מבצע.
לכאורה, צריך היה לפטור שיכור מאחריות פלילית לעבירות שהוא מבצע בשעת שכרותו – אם "מלאה" ואם "חלקית" – משום שבעת ביצוע העבירות אין הוא מסוגל, מחמת שכרותו, לגבש את הלך הנפש הדרוש להרשעה על פי הגדרתה. ברם, הדין הוא: כי כל עוד לא מתמלאים תנאי הסייג לאחריות הקבועים בסעיף 34 ט (א) לחוק – נושא השיכור באחריות למעשי עבירה המבוצעים על ידו; כאשר לענין הלך הנפש הדרוש להרשעה על פיהן, קבועות בסעיף 34ט(ב) ו- (ג) לחוק חזקות חלוטות, ובמקום שלא ניתן ליישמן – נבחנת שאלה זו באספקלריה  של מצבו הנפשי לפני שהיה לשיכור. (עיין גם: בדברי ההסבר להצעת חוק התיקון מס' 39 לחוק העונשין, במאמרה של פרופ' גור-אריה במשפטים י"ג, 183 ובספרו של פרו' ש"ז פלר דיני עונשין, חלק ב', 719, 720).
במקרה שבפנינו, אין מחלוקת שלא נתקיימו התנאים תחולתו של הסייג הקבוע בסעיף 34ט (א) הנ"ל; וכי המערער נושא באחריות פלילית למעשי העבירה שביצע בהיותו "שיכור".
לעניינה של עבירת הנהיגה בזמן שכרות לפי סעיף 62 (3) לפקודה, די בקביעה כי נמצא בדמו של המערער, בשעת ארוע התאונה, שיעור אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כמשמעותה בתקנה 169 א' לתקנות, כדי לבסס הרשעה על פיה; ואין נפקא מינה מה היתה בפועל מידת השפעתו של האלכוהול על המערער.
מאידך גיסא, לעניינה של עבירת ההריגה, יש לבחון אם רמת השכרות, שבה היה נתון המערער עובר לתאונה, המספיקה להוכחת קיומה של ה"פזיזות" הדרושה להרשעה על פיה; ואין לשכוח, כי המדובר בעבירה-של-מחשבה-פלילית, והמבחן שיש לנקוט כאן בהקשר זה הינו מבחן סובייקטיבי של הלך הנפש שהתקיים בפועל אצל הנוגע בדבר.
כאשר מוכחת שכרות "מלאה" או "חלקית" – במשמעות שניתנה למושגים אלה בסעיפים 34ט (ב) ו- (ה) לחוק חזקה חלוטה היא, שהתקיימה אצל השיכור "פזיזות" לפחות, בהקשר לכל מעשה עבירה שהוא מבצע אותה שעה, כאמור בסעיף 34 ט (ב) לחוק. (עיין גם בספרו של פרופ' ש"ז פלר דיני עונשין, חלק ב', 595, 596).
במקרה דנן, לא הובאו ראיות ישירות להוכחת השלכותיה של השכרות בה היה נתון המערער על יכולתו המנטלית, ולא התקיים דיון בשאלה אם ניתן בנסיבות הענין לסמוך על החזקה האמורה. ברם, כפי שפורט לעיל בהרחבה, הוכחה כאן רמת שכרות "כבדה", כמתחייב מתוצאות הבדיקה המעבדתית ומהתרשמותו של רס"מ יעקב; ולעניות דעתי, די ברמת שכרות שכזו, כדי להקים "חזקת פזיזות" לחובתו של המערער. חזקה זו, היא אמנם חזקה שבעודה בלבד; אך בהעדר ראיה לסתור – ולו רק כדי הקמת ספק – כבמקרה דנן, די בה כדי לבסס קיומה של "פזיזות" אצל המערער, ככל שהדבר דרוש להרשעה בעבירת ההריגה.
ולמעלה מן הצורך, רואה אני להוסיף, כי, לכאורה לפחות, במקום שבו נמצא בדמו של אדם ריכוז אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כמשמעותה בתקנה 169 א' לתקנות – קמה ועומדת נגדו "חזקת הפזיזות" האמורה, ואין צורך לעניין זה בראיות נוספות בדבר רמת השכרות.
סיכומם של דברים: חזקה על המערער, כי בעת ששתה את המשקאות האלכוהוליים – שהביאו לכלל מצב השכרות הכבדה בו היה נתון בשעת התאונה – היה ער ומודע להשלכות שתהיינה לכך על יכולתו המנטלית סמוך לאחר מכן; ומשהחליט לנהוג במכוניתו על אף כמות האלכוהול ששתה, יש לראותו כמי שנטל על עצמו ביודעין סיכון של אפשרות ממשית של פגיעה בחייו או בשלמות גופו של אחר תוך גילוי אדישות או קלות דעת, כמשמעותם בסעיף 20 לחוק העונשין (כנוסחו לאחר תיקון מס' 39 לחוק זה).
להמשך קריאה

 

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן