34.כב. שכרות – קטלני

                              הגלר

      בשם המערער:               עו"ד אילון אורון

      בשם המשיבה:              עו"ד נעמי גרנות

      בשם שירות המבחן:      גב' חנה אטקס

      ערעור כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.פ. 251/96), לפיו הורשע המערער בעבירת הריגה בנהיגה בעת שכרות ונגזרו עליו ארבע שנים מאסר מתוכן שמונה עשר חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן נפסל המערער מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 10 שנים והועמד במבחן לשנתיים. המערער הודה באשמה לאחר שהגיע לכלל הסכמה עם התביעה לפיה: יוכן ויוגש תסקיר של שירות המבחן, התביעה תטען לעונש של שנה וחצי מאסר וב"כ של המערער חופשי לטעון לריצויו של עונש המאסר באופן שהמערער לא יכלא מאחורי סורג ובריח. בית המשפט המחוזי לא קיבל את טיעונו של הסניגור וגזר על המערער שנה וחצי מאסר לריצוי בפועל ומכאן הערעור.

      בקשתו של הסניגור להימנע מכליאת מרשו מבוססת על חוות דעת פסיכיאטריות – הנתמכות בתסקירים של שירות המבחן – לפיהן המערער לקה בעקבות התאונה הקטלנית בהלם נפשי קשה המתבטא, בין היתר בהסתגרות, ברגשות אשם כבדים ובמחשבות אובדן. בשל מצבו הנפשי הקשה נתון המערער בטיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי והוא זקוק להמשך הטיפול.

      מצבו הנפשי הקשה של המערער הוחמר בשל התדרדרות שחלה במצב בריאותן של אמו ואחותו והדבר ניכר בנסיגה שחלה בשל כך במצב בריאותו הנפשית שלו.

      ולא למיותר יהיה לציין כי קרבן התאונה היתה חברתו של המערער במשך כארבע שנים, גורם זה, החמיר את סבלו של המערער ותרם תרומה לא מבוטלת למשבר הנפשי הקשה שבו הוא נתון.

      העמדה שהציג שירות המבחן – על בסיס חוות הדעת הפסיכיאטרית – היא: "כי שליחתו (של המערער – י.ק.) כיום למאסר בפועל עלולה לקבע את מצבו, דבר שיקשה על אפשרויות השיקום העתידי"; וההמלצה של שירות המבחן היא, להסתפק בתקופת מאסר ממשי לריצוי בעבודות שירות. להמלצה זו מצטרף למעשה גם הפסיכיאטר המחוזי, שציין בחוות דעתו שהוא מסכים "כי תנאי מאסר עלולים להחריף את מצבו הנפשי" (של המערער – י.ק.).

      בטיעוניו בפנינו עשה הסניגור המלומד כל שביכולתו – כפי שעשה גם בבית המשפט המחוזי, על מנת למנוע את כליאתו של המערער; כאשר, לשיטתו, כליאת המערער שקולה, על פי התרשמותו מחוות הדעת הרפואיות, ל"גזר דין מוות" פשוטו כמשמעו.

      לא כך התרשם בית המשפט המחוזי אשר בחן את חוות הדעת ביסודיות; והגיע למסקנה כי שלטונות הכלא יוכלו להבטיח תנאי החזקה מתאימים וטיפול רפואי הולם, על בסיס התיק הרפואי של המערער. מסקנה זו מקובלת עלינו.

      אכן, אין ספק שהמערער לקה בהלם נפשי חמור לנוכח תוצאות התאונה הקטלנית, והלם זה נותן אותותיו במצבו הנפשי המונע ממנו לעבד את אבלו, להתמודד עם סבלו ולחזור לחיים תקינים; ומקובל עליו, שהטיפול הרפואי והשיקומי של המערער שלא מאחורי סורג ובריח קל יותר ומבטיח יותר. ברם על אף מצבו של המערער, אין לומר שבית המשפט המחוזי שגה "שגיאה מחייבת תיקון", כאשר קבע כי לנוכח חומרת התנהגותו והתוצאה הקטלנית שגרם, אין לפוטרו מעונש מאסר ממשי.

      יחד עם זאת – באורח יוצא מן הכלל – על מנת לסייע למערער בגיוס הכוחות הנפשיים הדרושים לעמידה בקשיים הכרוכים בכליאתו במצבו הנוכחי, החלטנו לקצר את תקופת המאסר הממשי ולהעמידה על תשעה חודשים.

      עונש המאסר שמושת על המערער יהיה איפוא ארבע שנים שמתוכן 9 חודשים בלבד יהיו לריצוי ממשי; והיתרה תהיה על תנאי כפי שהורה בית המשפט המחוזי.

      יתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם כמות שהם, לרבות תקופת הפסילה בה לא מצאנו עילה להתערב כפי שביקש הסניגור.

      המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום ה' 22.10.98 עד לשעה 12:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב.