איבוד קשר עין בין השוטר לנאשם- גרם לזיכוי

השוטר איבד קשר עין והנאשם זוכה

המשטרה עושה שימוש במכשיר ראדאר מסוג KR-11 המסוגל לקבוע את מהירות הרכב הנוסע מול רכב משטרתי המצויד במכשיר זה בכביש חד מסלולי, כד ללכוד עברייני מהירות. במקרה כזה, על השוטר, אשר רשם את הדו"ח, להוכיח בבית המשפט, כי שמר על קשר עין רצוף עם הרכב עד לרגע לכידתו. שאם לא כן יוכל הנאשם לטעון, כי הרכב אשר עבר את עבירת המהירות המופרזת התחמק לו, ואילו השוטר "התביית" בהמשך על רכבו של הנאשם, החף מכל עבירה.

המהירות המיוחסת

 

עם זאת, לעתים קרובות מתעורר במשפטי תעבורה ספק באשר לאמינותה של גרסת השוטר ובנוגע לסבירות שאכן נשמר קשר עין רצוף עד ללכידת הנהג. במיוחד כאשר השוטר אינו מצליח לעצור את רכבו של הנאשם מיד עם ביצוע העבירה המיוחסת לו.

בבית-המשפט השלום בחדרה הובא לדין, לפני השופט, טל שחר, נהג שהואשם, כי נסע במהירות של 112 קמ"ש בכביש מספר 70 מכיוון פרדיס לכיוון אליקים, בעוד שהמהירות המותרת באותו מקום היה 80 קמ"ש.

מתברר כי לדברי השוטר, נלכד רכב הנאשם כשהוא מצוי ליד אבן שפה בק"מ 18.7, ואילו השוטר הצליח לעצור את הנאשם רק בק"מ 20.8, כלומר, השוטר דלק בעקבות הנאשם לאורך כ-2,100 מטרים. בבית-המשפט טען השוטר, כי הסתובב בעקבות רכב הנאשם, ונסע אחריו בעודו שומר על קשר עין רציף עד רגע הלכידה.

 

עבירות תעבורה

 

עיקולים במסלול הנסיעה

בית-המשפט לא השתכנע מעדות השוטר. טענתו כי דלק אחרי הנאשם כברת דרך כה גדולה כשהוא שומר על קשר עין, נראתה לשופט לא סבירה, כאשר לא היתה כל מניעה להשיג את רכב הנאשם קודם לכן. השוטר העיד כי המרחק הממוצע בינו לבין הנאשם בעת המרדף היה כ-300 מטרים. לעניין זה אמר השופט כי אם המרחק הממוצע היה 300 מטרים, סימן הוא שהיו קטעים שבהם היה המרחק מאות רבות של מטרים, ומאידך גיסא – קטעים שבהם המרחק היה זעום. במרחק המרבי צפוי היה בהחלט איבוד קשר עין עם רכב הנאשם, יותר מאשר בהזדמנות אחת.

השופט הגיע למסקנה זו גם בהסתמך על סרט שאותו הקרין הנאשם, שבו נראו בבירור עיקולים במסלול הנסיעה היוצרים שטחים מתים. השופט קבע אפוא, כי מחד גיסא, היה צפוי, כאמור איבוד קשר עין כאשר המרחק בין כלי הרכב היה גדול, ומאידך גיסא, כאשר המרחק בין כלי הרכב היה קרוב יותר, קשה היה להבין מדוע לא עקף השוטר את מכונית הנאשם והורה לו לעצור.

חובת ההקפדה על העובדות

השופט נסמך על דברי נשיא בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, שלפיהם דווקא בעבירות מוחלטות בגין עבירת מהירות, שבהן לא חוקרים את מצבו הנפשי של הנאשם אם היה ער לכך שהוא מבצע עבירה, יש להקפיד הקפדה יתרה בהוכחת היסודות העובדתיים המהווים את העבירה, וכי מותר להוסיף, שכאשר מתעורר ספק בדבר קיומו של יסוד עובדתי זה או אחר הנדרש בעבירה, די בכך כדי לגרום לזיכויו של הנאשם.

 

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן