תמרור הבית

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים
עפ 6541/02

 

בפני:
כבוד השופט יהונתן עדיאל
22/06/2003

 

בעניין:
ראובן אלי
ע"י ב"כ עו"ד
אילון אורון
המערער

– נ ג ד –

 

מדינת ישראל

ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז ירושלים

המשיבה

 

 

פסק דין

 

 

ערעור על הכרעת דין ולחלופין על גזר דין שניתנו על-ידי בית המשפט השלום (תעבורה) בירושלים (כבוד השופט א. חן) בתיק מספר 8528/01.

 

המערער צולם נוהג במהירות 108 קמ"ש בשדרות דב יוסף בירושלים, בעוד המהירות המותרת באותו קטע כביש הינה 70 קמ"ש. המערער הואשם בבית המשפט קמא בעבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961. תחילה כפר בעובדות. לאחר מכן התמקדה המחלוקת בין הצדדים בשאלה האם הוכח כי הדרך בה נהג המערער במהירות מופרזת הנה דרך עירונית. מה נפקא מינה?
אם מדובר בדרך עירונית, אזי המערער נהג במהירות גבוהה, העולה ב-38 קמ"ש על המהירות המותרת ואין מדובר בעבירה של ברירת קנס. לעומת זאת, אם אין מדובר בדרך עירונית, אזי מהירות נסיעתו של המערער לא עלתה ביותר מ-40 קמ"ש על המהירות המותרת ולכן עבירתו עודנה בתחום העבירות של ברירת קנס.

 

תקנה 1 לתקנות התעבורה מגדירה דרך עירונית כדלקמן:

 

"דרך עירונית" – כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית", ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו "קצה תחום דרך עירונית".

 

כלומר, כדי שהדרך תהיה דרך עירונית נדרשים שני תנאים מצטברים:

א. הימצאותה בשטח שיפוטה של רשות מקומית

ב. הצבת תמרור "כניסה לתחום דרך עירונית" בכניסה לאותו תחום.

 

האם יש צורך להוכיח את התקיימות התנאים הללו ועל מי הנטל להוכיחם?

אין מחלוקת בין הצדדים כי מקום ביצוע העבירה מצוי בתחום שטח שיפוטה המקומי של ירושלים. השאלה היא האם יש צורך להוכיח הצבת התמרורים ועל מי נטל ההוכחה. חשיבותה של שאלה זה במקרה שלפנינו עולה מכך שהתביעה לא הציגה ראיה על כך שבכניסה כלשהי לירושלים הוצבו התמרורים שמשמעם "כניסה לתחום דרך עירונית".

 

בית המשפט קמא קבע כי:

 

"פרוש דווקני של חובת התביעה בהרמת נטל זה מחייב שוטר האוכף עבירותמהירות בלב לבה של ירושלים, לסובב כל כניסותיה של ירושלים, שהרי די בכניסה פגומה אחת בה נפל תמרור (ואף אחד מתוך שניים) על מנת לפסול כמובן את כל ירושלים מהיות דרך עירונית, שכדאי לו לנהג לאתר כניסה שכזו (לאחר רישום הדו"ח) ולטעון (מאוחר יותר בבית המשפט) כי משם נכנס והגיע לנקודה בה נרשם לו הדו"ח".

 

בקביעתו זו הסתמך בית המשפט קמא על שני פסקי דין של בית משפט זה בהם נקבע שאין צורך, כדי לקבוע שדרך הנה דרך עירונית, בהוכחת הצבת התמרורים. (ע"פ (י-ם) 347/97 יהודה מוק נ' מ"י, תק-מח 97(1) 250; ע"פ 2165/01 תלמן חרבי נ' מ"י, (לא פורסם)). כמו כן, פסק בית המשפט קמא, כי נושא זה – שדרך דב יוסף בירושלים הינה דרך עירונית – הוא בידיעה שיפוטית של שופטי התעבורה.

 

באת כוחו של המערער טוענת כי היות הדרך בגדר דרך עירונית הנה רכיב נסיבתי של העבירה, שנטל הוכחתו רובץ לפתחה של התביעה. משלא הוכח רכיב נסיבתי זה לא הוכחה העבירה. יודגש, כי העבירה הנה מסוג עבירות אחריות קפידה. לפיכך, מודעות הנאשם לנסיבות העבירה אינה ממין העניין, וגם אם לא היה מודע לכך שהוא נוסע בדרך עירונית עלול הנאשם להיות מורשע בעבירה. מכאן שדי לשיטתה של באת כוח המערער להוכיח תימרור של אחת הכניסות לתחום דרך עירונית ואין צורך להוכיח את התמרור של כל הכניסות, שכן הטענה "לא ראיתי ולא יכולתי לראות את התמרור" לא תועיל לנאשם בעבירה של אחריות קפידה.

 

בא-כוח המשיבה תומך בנימוקיו של בית המשפט קמא ומוסיף, כי עומדת לרשויות חזקת תקינות המעשה המינהלי, כי חזקה היא שהתמרורים מוצבים כנדרש ונטל ההוכחה מוטל על הטוען אחרת. עוד טוען ב"כ המשיבה, שבישיבת ההקראה כפר המערער במהירות ובבעלות על הרכב, אך הוא לא כפר בכך שמדובר בדרך עירונית. על כן לא התעורר הצורך לסתור טענה זאת.

 

לדעתי הדין עם המערער. העבירה הפלילית מורכבת מיסוד נפשי ומיסוד עובדתי. היסוד העובדתי מורכב מהתנהגות ומנסיבות. על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר כל יסוד מיסודות העבירה. בעבירה על סעיף 54(א) לתקנות התעבורה היותה של הדרך בגדר דרך עירונית היא נסיבה. מודעותו של הנאשם לנסיבה זו אינה דורשת הוכחה, משום שמדובר בעבירה שהוכרה בפסיקה כעבירה של אחריות קפידה. אולם התביעה אינה יכולה לפטור עצמה מהוכחת עצם התקיימותה של אותה נסיבה.

 

להוכחת הרכיב הנסיבתי של העבירה יש להראות כי הדרך מצויה בתחום שיפוטה של רשות מקומית ובנוסף (ובמצטבר) כי בכניסה לאותו התחום מוצב תמרור ב-24 ("כניסה לתחום דרך עירונית"). לא כל דרך העוברת בשטח בנוי היא דרך עירונית. הצבת התמרור הנה יסוד חיוני להפיכתה של הדרך לדרך לעירונית, ובהעדר תמרור לפחות באחת הכניסות לתחום שטח שיפוט של רשות מקומית, לא ניתן לומר כי הדרך המצויה באותו שטח שיפוט הנה דרך עירונית, שכן אחד היסודות ההופכים את הדרך לעירונית לא התקיים.

 

לצורך כך, לא נדרשת הוכחת תימרור של כל הכניסות, ודי לה לתביעה שתוכיח כי באחת הכניסות הוצבו תמרורים כנדרש. משהוצבו התמרורים באחת הכניסות קמה הנסיבה והושלם הרכיב העובדתי של העבירה.

 

דווקא העובדה שמדובר בעבירת קפידה, היא המחייבת הקפדה יתירה על הוכחת כל יסודותיה העובדתיים של העבירה. התייחס לכך בית המשפטי העליון בע"פ 213/83 אסולין נ' מ"י, פ"ד לח(1) 519, 524:

 

"הטלת אחריות פלילית, מבלי שתיבדק מחשבתו הפלילית של הנאשם בעת המעשה, יש עמה הכבדה והחמרה עם הנאשם. רבים המקרים, בהם מורשע נאשם בעבירה של איסור מוחלט, מבלי שהתכוון כלל לעבור עבירה זו. אולם בד בבד, ומשום ההחמרה עם הנאשם באשר ליסוד הנפשי, יקפיד בית המשפט הקפדה מלאה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים בעבירה ויבחן כראוי, אם אמנם התקיימו יסודות אלה. למותר להוסיף, כי כאשר מתעורר ספק בדבר קיומו של יסוד עובדתי זה או אחר הנדרש בעבירה, די בכך כדי ליהנות ממנו את הנאשם".

 

באותו מקרה התמרור ב-24 הוצב אך מצדו האחד של הכביש ולא משני צדדים. לכאורה, די בהצבת התמרור מצד אחד של הכביש כדי להודיע לנהגים על כניסה לתחום שיפוט של רשות מקומית. אולם לא כך נפסק.

 

טענה של הנאשם כי נכנס מכניסה אחרת, שבה לא הוצב התמרור, או הוצב והוסר או הוסתר, היא טענה המתייחסת ליסוד הנפשי – היעדר מודעות לנסיבות. הואיל ומדובר בעבירה של אחריות קפידה, הנטל הוא על הנאשם להראות כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה (סעיף 22(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). מטעם זה הנימוק כי דרישת הוכחת הצבת התמרורים מביאה לתוצאה אבסורדית אינו יכול לעמוד.

 

לצורך הוכחת היסודות העובדתיים של העבירה, התביעה אינה נדרשת להוכיח הצבת תמרורים בכל הכניסות, ודי לה שתוכיח הצבה כנ"ל בכניסה אחת. אם תעשה כן, יעבור הנטל לנאשם לשלול רשלנות ולהוכיח כי עשה הכל כדי למנוע את העבירה. אם הנאשם יטען, שבכניסה דרכה נכנס לעיר לא הוצב תמרור, תוכל התביעה, להביא ראיות הזמה. אולם, גם במקרה כזה היא לא תידרש להוכיח קיומם של תמרורים בכל הכניסות לעיר. מטעם זה, לדעתי, הנמקתו של בית המשפט קמא אינה יכולה לעמוד.

 

היה אפוא על התביעה להוכיח, בעדות, בתעודת עובד ציבור או בכל דרך כשרה אחרת, כי בעת ביצוע העבירה הוצבו תמרורים ב-24 באחת הכניסות לירושלים. משהדבר לא הוכח, לא הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה.

 

הטענה הדיונית של בא כוח המשיבה אינה יכולה לעמוד אף היא. הנאשם אינו חייב להציג גרסה, הוא אינו חייב להודות או לכפור בעובדות כתב האישום וגם עובדות בהן לא כפר טעונות הוכחה, כל עוד לא הודה בהן במפורש (סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי). על כן, העדר כפירה מצד הנאשם בעובדה כלשהי או אי העלאת טענה (במקרה שלפנינו – כי הדרך אינה דרך עירונית) אינה פוטרת את התביעה מהוכחת אותו יסוד של העבירה.

 

גם טעמו של בית משפט קמא כי עובדת היותה של דרך דב יוסף "דרך עירונית" הינה בגדר ידיעה שיפוטית שאינה מצריכה הוכחה אינה מקובלת עלי. כפי שראינו, היותה של הדרך בגדר דרך עירונית היא שאלה שבעובדה ולא שאלה שבמומחיות. לכן ניסיון שיפוטי בתחום ספציפי בטריבונל מיוחד לאותו תחום אינו יכול לבוא במקום הוכחה פוזיטיבית של עובדה המהווה רכיב מרכיבי העבירה. לכל היותר ניתן לומר כי שופטים ירושלמים עשויים לדעת כי שדרות דב יוסף היא דרך עירונית משום שרואים הם את התמרורים המוצבים בכניסה לעיר במו עיניהם. ידיעה זו הנה ידיעה פרטית, שאין להיזקק לה.

 

לאור האמור לעיל, אני מבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא ומזכה את המערער מעבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת בדרך עירונית. על יסוד סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אני מרשיע את המערער בנהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת בדרך שאינה עירונית. הואיל ועל פי צו התעבורה (עבירות קנס), תשל"ז-1976, כפי שהיה בתוקף בעת ביצוע העבירה, מדובר בעבירה של ברירת קנס, אני מטיל על המערער, במקום העונש שהוטל עליו על ידי בית המשפט קמא, קנס בדרגת הקנס י"ג, משמע 750 ₪. הקנס ישולם בתשלום אחד עד ליום 15.7.03.

 

ניתן היום, כ"ב בסיון תשס"ג (22 ביוני 2003), בהעדר.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

י' עדיאל, שופט

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן