גרימת תאונת דרכים קטלנית והפקרת המת

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ 1977/05

 

בפני:
כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופטת א' חיות

 

המערער:
דוד גולה

 

נ ג ד

 

המשיבה:
מדינת ישראל

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 162/04, שניתן ביום 20.02.05 על-ידי כבוד השופט ד' רוזן

 

תאריך הישיבה:
כ"ח בכסלו התשס"ו
(29.12.05)

 

בשם המערער:
עו"ד א' אורון

עו"ד א' שור

 

בשם המשיבה:
עו"ד ד' ביניש

 

 

פסק-דין

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) בביצוען של ארבע עבירות: גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה); הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה; נהיגה בפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה ונהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. בגין עבירות אלו הוטל על המערער עונש של ארבע וחצי שנות מאסר בפועל וכן שנה וחצי מאסר על-תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 64א לפקודת התעבורה במשך 3 שנים. בנוסף, נפסל רישיון הנהיגה של המערער לתקופה של 12 שנים מיום שחרורו מן הכלא.

 

הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה והעונש כאחד.

 

הרקע העובדתי

 

  1. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 29.5.04, סמוך לשעה 09:00 בבוקר, נהג המערער ברכבו, בכביש מס' 412, מצפון לדרום. בשלב מסוים סטה רכבו של המערער, מסיבה לא ברורה, לעבר השול הימני, ואז, בסמוך לקילומטר ה- 13.6, פגע בגב' שולמית ויצמן (להלן: הנפגעת או המנוחה), אשר באותה עת רצה על השול. כתוצאה מן הפגיעה, הועפה הנפגעת ונחבטה בחלון הקדמי ובגג רכבו של המערער. היא הוטלה לצד הכביש, כעשרים מטרים מדרום למקום התאונה, ונפטרה במקום.המערער עצר את רכבו במרחק של כ- 100-200 מטר מדרום למקום התאונה, יצא מן הרכב, בדק את הנזק שנגרם לו, ולאחר מכן נכנס בחזרה אל הרכב והמשיך בנסיעה דרומה לכיוון ראשון-לציון. בהגיעו לאזור התעשייה הישן בראשון-לציון, נטש המערער את הרכב בחניון, ונמלט מן המקום לבית אביו בתל-אביב.
  2. יצוין, כי על-פי המתואר בכתב האישום, במהלך הלילה שקדם לתאונה ועד לשעה 06:30 לפנות בוקר לערך, שהה המערער במועדון הלילה "גונדר" בתל-אביב (להלן: מועדון הלילה או המועדון), שם בילה ושתה משקאות אלכוהוליים בכמות בלתי-ידועה. עוד יצוין, כי כחודש עובר לתאונה, נשלל רישיון הנהיגה של המערער לתקופה של 24 חודשים, לאחר שהורשע על-ידי בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

  1. בדיונים בפני בית המשפט קמא הסכים בא-כוחו של המערער לעיקרי העובדות שפורטו בכתב האישום וכן לכך שמרשו הינו בעל הרכב שהיה מעורב בתאונה. יחד עם זאת, טען הסנגור כי מרשו אינו האדם שנהג ברכב הפוגע בעת התאונה, וכן כי אותו נהג אלמוני שהיה מעורב בתאונה, אמנם אחראי לתאונת הדרכים ולגרימת מותה של המנוחה, אולם אינו אחראי לביצוע העבירה של הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודה. לאור זאת, הוקדש עיקר הכרעת הדין לליבון שתי סוגיות אלו: זהות נהג הרכב הפוגע ואחריותו של הנהג הפוגע לעבירת ההפקרה.
  2. אשר לסוגיה הראשונה, קבע בית המשפט כי המערער הוא אשר נהג ברכב בזמן התאונה, תוך שהוא מפרט את מכלול הראיות אשר הביא אותו למסקנה זו. בשל חשיבות הדברים לערעור שלפנינו, אביא כאן את עיקרי הממצאים:א. הרכב שהיה מעורב בתאונה הינו בבעלותו ובהחזקתו הבלעדית של המערער והמערער נמנע מלטעון כי אדם אחר נהג בו במועד הרלוונטי. נתונים אלו קושרים את המערער, אליבא דבית המשפט המחוזי, לביצוען של העבירות האמורות, והדבר מקבל משנה תוקף נוכח החזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, באשר לאחריות בעל רכב לעבירות תעבורה שבוצעו באמצעות רכבו.ב. כשעה לאחר התאונה נמצא הרכב על-ידי המשטרה בחניון בראשון-לציון, בסמוך לביתו של המערער, כשבו חוטי חשמל קרועים, חוט אמובילייזר קרוע ומנעול הגה תקין. עדותם של המומחים בעניין זה העלתה כי החוטים הקרועים לא היו קשורים למערכת ההגה אלא למערכות נלוות שונות, והם נקרעו רק לאחר התאונה. מכך, הסיק בית המשפט כי הרכב הונע טרם התאונה באמצעות מפתחות מתאימים, וכי הנוהג ברכב בזמן התאונה קרע את חוטי החשמל בניסיון לבדות תמונה עובדתית לפיה הרכב נגנב מבעליו.לדברי בית המשפט, המערער – כבעל הרכב – הוא היחיד שהיה בעל מניע לנסות להעביר את האחריות לביצוע העבירות לשכמו של גנב פלוני, ובנוסף, רק לו היה אינטרס לצאת מן הרכב מיד עם קרות התאונה ולבחון את הנזקים שנגרמו לו.ג. טביעות האצבע היחידות שנמצאו ברכב היו של המערער.

    ד. צרור מפתחות הרכב נמצא על גופו של המערער זמן קצר לאחר התאונה, חרף העובדה שהוא היה פסול מלנהוג בתקופה זו, וזאת מבלי שהיה בפיו הסבר לכך.

    ה. שני עדים שהגיעו למקום התאונה בסמוך לאחריה מסרו תיאור של נהג הרכב הפוגע הדומה לתיאורו של המערער. העד הראשון, מר אורי זוננטל (להלן: זוננטל) השתתף בהמשך במסדר זיהוי, ואף שלא הצליח לזהות את המערער באופן חד-משמעי, ציין כי בהתלבטות בין המערער לאדם אחר, הוא נוטה לזהות את המערער כנהג הרכב הפוגע. בהכרעת הדין צוין גם כי זוננטל לא נחקר בחקירה נגדית אודות זיהויו את המערער.

    לעד השני, מר שחר עזיזי (להלן: עזיזי) לא נערך מסדר זיהוי, אולם, כאמור, גם הוא תיאר את נהג הרכב הפוגע באופן דומה לתיאור המערער, ובנוסף, הוא זיהה את המערער באופן ספונטאני וללא היסוס באולם בית המשפט, כשהתבקש לעשות כן על-ידי הסנגור. בית המשפט המחוזי הכיר בכך שאין בכוחן של עדויות אלו כדי לשמש זיהוי בטוח וודאי, אולם ראה בהן נדבך נוסף בזיהויו של המערער כנהג שהיה מעורב בתאונה.

    ו. שלושה ממצאים שונים מעידים על כך שהמערער בילה במקומות שונים בתל אביב בלילה שלפני התאונה ובשעות הבוקר המוקדמות של יום התאונה, ומפריכים את גרסתו לפיה שהה בבית אביו: ראשית, איכון שנערך ממכשיר הטלפון הנייד של המערער העלה כי בלילה שקדם לתאונה בוצעה ממנו שיחה ממתחם הרחובות דיזינגוף-נורדאו בתל אביב אל מספר הטלפון של קרוב משפחה של המערער.

    המערער לא ידע ליתן הסבר לשיחה זו, חרף העובדה כי ציין בפני חוקריו שמכשיר הטלפון נמצא אצלו כל הזמן וחרף העובדה שהמכשיר אכן נמצא ברשותו זמן קצר לאחר התאונה. שנית, ברכבו של המערער נמצאה קבלה שהעידה על כך שהרכב חנה בחניון תל-ברוך בלילה שלפני התאונה. גם לכך לא סיפק המערער הסבר מתקבל על הדעת. שלישית, שניים מאנשי מועדון הלילה, בעל המועדון וקלידן המועדון, העידו כי המערער בילה במועדון בלילה שלפני התאונה. עדויות אלו נמצאו על-ידי בית המשפט כאמינות. על-פי בית המשפט, ממצאים אלו, יחד עם העובדה כי התאונה התרחשה בכביש המוביל לביתו של המערער, מתיישבים עם הימצאותו של המערער ברכבו במקום התאונה.

  3. יצוין, כי בית המשפט דחה את גרסת המערער לפיה שהה בבית אביו בתל אביב בלילה שקדם לתאונה, וקבע – על-בסיס התרשמותו הבלתי-אמצעית – כי גרסה זו נשמעה "מאולצת ובלתי אמינה בעליל", וכי המערער נתפס בשקרים והאליבי שהוצג על-ידו הופרך. אשר לעדויות אחיו של הנאשם, קבע בית המשפט כי אף שאלו ניסו בכל מאודם לעזור לאחיהם לעגן את גרסתו, הרי שלא היה בעדויותיהם כדי לתמוך בה, והעובדה כי אף אחד מהם לא הבחין במערער בשעות שבהן היו אמורים לראותו בבית אביהם, מתיישבת דווקא עם ראיות התביעה.
  4. שנית, אשר לאחריות הנהג הפוגע בהתאם לעבירת ההפקרה: בית המשפט דחה את טענת בא-כוח המערער לפיה לא ניתן להרשיע את מרשו בעבירה זו מאחר שהנפגעת נפטרה באופן מיידי ומאחר שבמצב דברים זה, לא היה לו למי ליתן טיפול או עזרה. בית המשפט הדגיש כי על-פי פסק הדין בע"פ 515/72 שעבט נ' מדינת ישראל, עליו התבסס המערער בטיעוניו אלו, רק כשברור לפוגע – באופן וודאי ומעל לכל ספק – כי הנפגע כבר מת ושום עזרה לא תואיל לו, אין הוא עובר את העבירה כשהוא משאיר את הנפגע במקומו ולא מסיע אותו לקבלת טיפול רפואי מתאים (פ"ד כז(1) 549, 551 (1973); להלן: הלכת שעבט). בענייננו, קבע בית המשפט כי המערער לא טען ולא ניסה לטעון כי היה לו ברור מעל לכל ספק כי הנפגעת נפחה את נפשה, ועל-פי קו הגנתו, כלל לא היה באפשרותו לטעון לתשתית עובדתית שהיה בה לפתוח צוהר להלכת שעבט.זאת, בפרט, לאור עדותם של זוננטל ועזיזי, אשר ציינו כי הנהג הפוגע עמד במרחק של עשרות מטרים מן הנפגעת, בדק את הנזקים שנגרמו לרכבו ונמלט על נפשו. מעבר לכך, ציין בית המשפט כי על-פי עדותו של זוננטל, שהיה העד היחיד בשאלת מותה של המנוחה ואשר סיפר כי המנוחה היתה "בין חיים למוות" וכי "היו לה חרחורים אחרונים", הרי שניתן לקבוע כי בזמן הרלוונטי, גם אם מצבה של הנפגעת היה קשה ביותר, היא היתה בחיים.

 

 

הערעור על הכרעת הדין ונימוקיו

 

 

  1. שתי טענות מרכזיות עומדות ביסוד ערעורו של המערער על הכרעת הדין: ראשית, כפי שטען בפני בית המשפט קמא, שב וטוען בא-כוח המערער גם בפנינו כי מרשו לא נהג ברכבו במועד הרלוונטי לתאונה; כי זיהויו כמבצע העבירות הינו שגוי, וכי מכל מקום, זיהויו כנהג הפוגע לא הוכח ברמה הנדרשת בהליך הפלילי. בפרט, יוצא בא-כוח המערער כנגד העובדה שהרשעתו של המערער התבססה על ראיות נסיבתיות בלבד, וטוען כי קיימת אפשרות חלופית, אשר לא נבחנה לעומק על-ידי בית המשפט קמא, לפיה אחד מבני ביתו של המערער הוא אשר נהג ברכב בזמן התאונה.בנוסף, חולק בא-כוח המערער על המשקל שהעניק בית המשפט לראיות השונות ולחשיבות שייחס להן. בין היתר, מתייחס הסנגור בהקשר זה לכך שלא הוסבר פער השעות בין שעת עזיבתו הנטענת של המערער את מועדון הלילה לשעת התרחשות התאונה; לכך שבית המשפט התעלם מסתירות מהותיות שעלו בעדויותיהם של בעל המועדון וקלידן המועדון; לכך שלא ניתן משקל לעובדה כי לא נמצאו על המערער סימנים כלשהם (כגון שברי זכוכית) המעידים על מעורבותו בתאונה; וכן לכך שהמערער לא זוהה באופן וודאי כנהג הפוגע על-ידי מי מן מהעדים.לבסוף, מצביע בא-כוח המערער על מחדלים שונים שנפלו בחקירת המשטרה בעניינו של מרשו, וטוען כי המשיבה לא פעלה די כדי לנסות לאתר את הנהג הפוגע, אלא הסתפקה באיסוף ראיות נגד המערער בלבד. בפרט, מלין הסנגור על כך שלא נערך מסדר זיהוי לחלק מעדי התביעה; על כך שלא נערך עימות בינו לבין עדים שהעלו גרסה סותרת לשלו; וכן על כך שלא נגבתה עדות משני אנשים נוספים שיכולים היו לספק מידע בנוגע למעשיו בלילה שלפני התאונה ולשפוך אור על אמיתות האליבי שהציג (בעניין זה מתייחס המערער לאדם נוסף שנטען כי שוחח עימו במועדון הלילה וכן לקופאי בחניון בתל ברוך בו חנה רכבו של המערער).לטענת בא-כוח המערער, מחדלים אלו, יחד עם העובדה כי מעורבותו של המערער באירוע נקבעה על-בסיס ראיות נסיבתיות בלבד, עולים כדי הפרה של חובות האמון וההגינות המוטלות על הרשות החוקרת, ומקימים למערער טענה של "הגנה מן הצדק" בשל הפגיעה ביכולתו להתגונן ובזכותו להליך הוגן.
  2. שנית, שב וטוען בא-כוח המערער כי לא ניתן להרשיע את האדם שביצע את העבירות בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, היות והנפגעת נפטרה באופן מיידי וכלל לא ניתן היה להושיט לה עזרה. בעניין זה מבקש הסנגור לטעון, בהסתמך על הלכת שעבט, כי כאשר הנפגע בתאונה כבר מת והפוגע נמנע מלפנות את גופתו, אין הוא נכנס בגדרי העבירה האמורה, וכלל אין מדובר בהפקרה, אלא לכל היותר בעזיבת מקום תאונה בניגוד לתקנה 144 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. לטענת הסנגור, שלושה פגמים נפלו בעניין זה בהכרעתו של בית המשפט קמא: ראשית, לא הוכח אחד מהיסודות הנדרשים בעבירה זו, לפיו יש ביכולתו של הפוגע להגיש עזרה לנפגע. שנית, לא היה מקום לקבוע, על סמך עדותו של זוננטל, כי הנפגעת נותרה בחיים לאחר התאונה, בניגוד לממצאים המופיעים בדו"ח של צוות מגן דוד אדום שהגיע למקום (להלן: דו"ח מד"א), מהם עולה כי היא נפטרה על-אתר כתוצאה מן הפגיעה.לבסוף, טוען הסנגור כי שגה בית המשפט בכך שלא איפשר לו להגיש חוות-דעת מומחה בנוגע למצבה של המנוחה (להלן: חוות-הדעת), התומכת בבירור בעמדתו זו. לטענת הסנגור, חוות-דעת זו הוגשה לאחר מתן הכרעת הדין במקום בשלב ההוכחות, מתוך הנחה כי נוכח האמור בדו"ח מד"א כלל לא יתעורר ספק בעניין מותה המיידי של הנפגעת. אולם, משקבע בית המשפט, במסגרת הכרעת הדין, כי הנפגעת נותרה בחיים לאחר הפגיעה, הסתבר כי היה צורך בהגשת חוות-הדעת האמורה וראוי היה שבית המשפט יסכים לקבלה. מכל מקום, מבקש הסנגור כי נקבלה כעת, מכוח סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

 

דיון

 

 

 

זיהוי המערער כמבצע העבירות

 

 

כאמור, המערער מעלה בעניין זה טענות רבות ומגוונות, אשר בחלקן יוצאות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא וכנגד משקל-היתר או החסר שניתן על-ידי בית המשפט לראיות השונות. אומר כבר עתה, ככלל, איני סבורה כי יש בטענותיו של המערער בעניין זה כדי לפגום במסקנתו של בית המשפט קמא. עם זאת, למען הבהרת הדברים והצגת התמונה בכללותה, אתייחס לטענות המרכזיות שהועלו בפנינו.

 

 

ההרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות

 

 

כזכור, יוצא המערער נגד העובדה כי הרשעתו התבססה על ראיות נסיבתיות בלבד, וטוען לקיומה של אפשרות חלופית לפיה אחד מבני ביתו הוא שנהג ברכב בזמן התאונה. ההלכה בעניין זה, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, ידועה, ולפיה, משקלן וכוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מזה של ראיות ישירות, ובלבד שניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת ויחידה, שאין בלתה, אשר בכוחה להוביל להרשעה.

 

בנוסף, לא נדרש כי כל אחת מן הראיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד, כאשר הן משתלבות זו בזו, תצבענה על הנאשם, ברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה (וראו מהעת האחרונה: ע"פ 11541/05 ענקרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 2725, 2729 (2006), וההפניות הרבות המפורטות שם).

 

במקרה דנן, בית המשפט בחן בהרחבה את ראיות התביעה, תוך שהוא מעמיד מולן את גרסתו של המערער, ובסופו של דבר, מצא כי הראיות בכללותן מובילות למסקנה האחת לפיה המערער הוא שנהג ברכבו בזמן התאונה. לא זו אף זו, גרסתו של המערער, כמו גם האליבי שהציג, נדחו על-ידי בית המשפט מכל וכל. גרסתו של המערער הוכתרה על-ידי בית המשפט כמאולצת וכבלתי אמינה, בעוד שגרסת עדי התביעה נמצאה אמינה.

 

בית המשפט נתן דעתו לכך שאחריותו של המערער לעבירות מבוססת על ראיות נסיבתיות בלבד, וציין בעניין זה כי הגם שמדובר במארג ראיות נסיבתי, זהו "מארג המושתת על פסיפס ראיות המשתזרות ומשתלבות זו בזו ומובילות למסקנה משפטית אחת" (עמ' 4 להכרעת הדין). מסקנה זו מקובלת עלי ואיני סבורה כי יש בעניין זה מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט קמא. ראשית, מאחר ובחלקם מבוססים ממצאים אלו על התרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים שהופיעו בפניה, ובכאלה, למעט במקרים חריגים, אין בית משפט זה נוטה להתערב (ראו לדוגמה: ע"פ 9352/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 1841, 1845 (2000); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 576, 582 (2006)). שנית, ומעל הכל, מאחר וכמו בית המשפט המחוזי, גם אני סבורה כי המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממכלול הראיות בתיק זה הינה שהמערער הוא שנהג ברכב בזמן התאונה, וכי המערער לא הציג כל טענה או גרסה שעשויה, באופן סביר, להתיישב עם חפותו.

 

במה דברים אמורים: הרכב שהיה מעורב בתאונה הינו בבעלותו ובהחזקתו הבלעדית של המערער והמערער לא הצביע על אדם אחר שנהג בו בזמן התאונה. הסברה שהועלתה על-ידו לפיה אחד מבני ביתו הוא שנהג ברכבו בזמן הרלוונטי, נטענה בעלמא וללא כל ביסוס, ומכל מקום, אין בכוחה להפריך את הראיות הקושרות אותו לתאונה. בין ראיות אלו, אשר פורטו על-ידי בית המשפט קמא, אזכיר את הראיות הבאות: טביעות האצבע של המערער היו טביעות האצבע היחידות שנמצאו ברכב; צרור מפתחות הרכב נמצא עליו מבלי שהיה בפיו הסבר לכך; העדים במקום התאונה תיארו את הנהג הפוגע תיאור דומה לשלו, והוא היה בעל המניע החזק ביותר לבצע את מעשי החבלה האמורים ברכב ולבדות תרחיש לפיו הרכב נגנב.

 

על סמך כל זאת, סבורה אני כי בצדק קבע בית המשפט כי מכלול ראיות זה, הגם שנעדר הוא ראיות הקושרות את המערער באופן ישיר לתאונה, הינו רחב ומבוסס דיו כדי להוביל למסקנה שהמערער, הוא ולא אחר, נהג ברכבו בזמן התאונה. איני סבורה כי יש בכוח טענותיו של המערער כדי להטות את כפות המאזניים לעבר יצירת ספק סביר באשר למעורבותו בתאונה. עוד אציין, כי מסקנה זו אף משתלבת עם החזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, אשר לא נסתרה בענייננו, לפיה מוחזק בעל רכב כמי שעבר עבירת תעבורה שבוצעה באמצעות רכבו, אלא אם הוכיח מי השתמש ברכב באותה עת או למי מסר את הרכב לשימוש, או אם הוכח כי הרכב נלקח ממנו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו.

 

אף באשר למשקל שהעניק בית המשפט המחוזי לראיות השונות ולחשיבות שייחס לכל אחת מהן לצורך הרשעת המערער, לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול-הדעת שננקט על-ידי בית המשפט. בית המשפט התייחס לטענותיו השונות של המערער בהקשר זה, ובפרט, לטענה כי עובדי מועדון הלילה נתפסו בסתירות; לטענה בדבר "פער השעות" הבלתי מוסבר בין מועד עזיבתו את מועדון הלילה למועד קרות התאונה, וכן לעובדה כי לא נמצאו על גופו של המערער ממצאים שיכולים היו להעיד על מעורבותו בתאונה. טענות אלו נבחנו ונלקחו בחשבון וסבורני כי בצדק קבע בית המשפט כי אין בהן כדי לפגוע בעוצמתן של יתר ראיות התביעה שהוכחו.

 

מחדלי החקירה הנטענים

 

כזכור, בעניין זה הצביע בא-כוח המערער על מספר פעולות חקירה שלא ננקטו על-ידי המשטרה, אשר לגישתו, אילו ננקטו, היה בכוחן לנקות את המערער מן האשמה שיוחסה לו, או למצער, לתמוך בהגנתו.

 

גם בעניין זה ההלכה ידועה, ונקבע לא אחת כי העדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה, ייזקף, אמנם, לחובתה של התביעה עת תידון השאלה האם הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, אולם אין לומר כי מחדלי חקירה בהכרח יובילו לזיכויו של הנאשם. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון, ובפרט בשאלה האם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהתקשה להתמודד עם חומר הראיות שמפלילו (ראו לדוגמה: ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785, 792 (1990); ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל, תק-על 93(2) 1497, 1505 (1993); ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2) 1988, 1997 (1994)). עוד נאמר בהקשר זה כי:

 

"אכן, המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. זוהי המציאות: גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות. משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת. אכן, המשטרה והפרקליטות צריכות להיות מודעות היטב לחובתן … ולהשתכנע בעצמן כי הגיעו לחקר האמת, עד שהן מסיימות את החקירה, והן ודאי מודעות לכך שאם הראיות שנאספו לא יספיקו להוכחת האישום מעבר לספק סביר, הנאשם יזוכה.

 

מכל מקום, במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר (ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 1401, 1402 (1999)).

 

  • במקרה דנן, סבורני כי המחדלים הנטענים לא קיפחו את הגנתו של המערער וכי אין בהם כדי ליצור ספק סביר באשר לאחריותו לביצוע המעשים בהם הורשע, אף אם נזקוף אותם לחובת התביעה ולטובת המערער. כפי שכבר ציינתי, מכלול הראיות שהובאו על-ידי התביעה קושר את המערער באופן ברור לביצוען של העבירות האמורות, וכפי שגם קבע בית המשפט המחוזי, אף אם יתכן שראיות נוספות היו מוסיפות לראיות הקיימות, הרי שאין בהעדרן כדי להפיג או להחליש מתוקפן של הראיות הקיימות.אשר לטענת בא-כוח המערער כי מרשו לא זוהה באופן וודאי על-ידי מי מן העדים וכי היה מקום לערוך מסדר זיהוי לכל העדים: ככלל, יש להזכיר כי הרשעת המערער לא נסמכה באופן בלעדי על זיהויו על-ידי העדים השונים. הראיות בעניין זה היוו נדבך ראייתי נוסף שהשתלב עם יתר הראיות, ורק כולן יחד, כמכלול, הובילו למסקנה המרשיעה. במובן זה ניתן לומר כי עוצמתן של הראיות במקרה דנן נובע לאו דווקא מכוחה של כל ראיה וראיה בפני עצמה, אלא מעצם הצטברותן והשתלבותן יחד לכדי מסכת סבירה והגיונית, אשר אין בלתה.לגופו של עניין: בכל הנוגע לעובדה כי לא נערך מסדר זיהוי לקלידן המועדון, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא לפיה לא היה צורך בעריכת מסדר זיהוי לעד זה, משהמערער הזדהה בשמו בפני העד ומשהעד זיהה את המערער בתמונות שהוצגו לו על-ידי המשטרה (בעניין העדר טעם בעריכת מסדר זיהוי מקום בו העד "נפגש" עם החשוד לפני עריכת המסדר – ולו באופן עקיף על-ידי כך שהוצגה בפניו תמונתו, ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שני 1033 (2003), להלן: קדמי). גם אי-עריכת מסדר זיהוי לבעל המועדון, נראה כי אינה מהווה בענייננו פגם בעל-משמעות. עד זה העיד כי הוא מכיר את המערער מזה שמונה שנים, ואף שהמערער חלק על משכה וטיבה של ההיכרות ביניהם, הוא לא הכחיש את עצם ההיכרות.בעניין זה קבעה הפסיקה כי כשמדובר בעד וחשוד המכירים איש את רעהו "היכרות מוקדמת" (ודי לעניין זה בהיכרות חזותית חד-צדדית ובלתי-פורמאלית מצדו של העד המזהה), אין חובה לערוך מסדר זיהוי, וכי במקרה כזה יוכל העד להצביע על הנאשם כשהוא יושב על ספסל הנאשמים על מנת לזהותו, ואמינות הזיהוי תיקבע על-פי אמינות עדותו של העד (קדמי, בעמ' 1031-1032). במקרה דנן, משעדותו של בעל המועדון התקבלה על-ידי בית המשפט כאמינה, איני סבורה כי יש לייחס חשיבות רבה לכך שלא נערך לו מסדר זיהוי.לבסוף, אשר לעד עזיזי, יתכן כי במקרה זה אכן יש להצטער על כי לא נערך לעד מסדר זיהוי, אולם מכל מקום, הכלל הוא שזיהויו של נאשם כמבצע העבירה יכול שיעשה בדרכים שונות (ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 3018, 3022 (2006), וההפניות שם), ואין הכרח בעריכת מסדר זיהוי בכל הזדמנות (קדמי, בעמ' 1017). כך הוא הדבר גם במקרה דנן. כזכור, עד זה תיאר את הנהג הפוגע באופן שתאם בפרטיו העיקריים את תיאורו של המערער, ולכך מתווספת העובדה כי לבקשת הסנגור, זיהה העד את המערער באופן ספונטאני וללא היסוס, עת שישב עם חבריו בני העדה האתיופית בספסלי קהל בית המשפט. על כל פנים, נוכח יתר הראיות הקושרות את המערער לביצוע העבירות, גם במחדל לכאורי זה אין לטעמי כדי לשנות ממסקנת בית המשפט קמא.
  • אוסיף, כי ממילא, מסופקני אם כטענת המערער, היה בכוחן של פעולות החקירה שלא בוצעו, לו היו מבוצעות, כדי לספק ראיות ישירות לאשמתו או לחפותו, וגם בכך יש כדי להשפיע על נפקותם של המחדלים הנטענים. הלכה למעשה, רוב המחדלים הנטענים נגעו לחקירת מעשיו של המערער בלילה שקדם לתאונה, ולפיכך פעולות החקירה "החסרות" ממילא לא היו יכולות לספק מידע ישיר באשר למעורבותו בתאונה עצמה.בפרט, כך הוא הדבר באשר לעובדה כי לא נערך עימות בינו לבין אנשי מועדון הלילה; באשר לעובדה כי לא נגבתה עדות משני העדים הפוטנציאליים הנוספים שהיו עשויים להעיד בעניין מעשי המערער בלילה שקדם לתאונה, ואף באשר למחדל שבאי-עריכת מסדר זיהוי לחלק מן העדים. מכאן, אף אם היה בכוחן של פעולות החקירה "החסרות" לספק מידע נוסף ביחס לאליבי שהציג המערער, הרי שלא היה בכוחן לספק מידע באשר לזיהויו של המערער כנהג הפוגע. מכל מקום, איני סבורה כי היה בראיות פוטנציאליות אלו להביא להעמקתה של החקירה באופן שהיה עשוי לשנות את מסקנת בית המשפט בפסק דינו.
  • לבסוף, אשר לטענת בא-כוח המערער כי בשל המחדלים האמורים עומדת למרשו "הגנה מן הצדק" – איני סבורה כי יש בטענה זו ממש, ולמעשה, נראה לי כי די לעיין בפסיקה שהביא בעניין זה הסנגור עצמו במסגרת נימוקי הערעור, כדי להשתכנע בדבר. מקרה זה, בבירור, אינו מבין המקרים החריגים והקיצוניים להם מיועדת הגנה זו, ואשר להם ראוי גם לשומרה (בעניין זה, ראו לדוגמה את פסק הדין בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 221, 370 (1996), אליו מפנה הסנגור, אשר מגדיר את מבחן "ההתנהגות הבלתי-נסבלת של הרשות", כמבחן הקובע לתחולתה של טענה זו; כן ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', תק-על 2005(1) 4756 (2005)). על כן, אף דינה של טענה זו להידחות.

 

 

ההרשעה בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה

 

 

כאמור, לטענת בא-כוח המערער לא היה מקום להרשיע את מרשו בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, מאחר והנפגעת נפטרה באופן מיידי וכלל לא ניתן היה להושיט לה עזרה. בהקשר זה יוצא הסנגור כנגד קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הנפגעת נותרה בחיים לאחר התאונה ונפטרה רק בהמשכו של אותו יום, וכן כנגד העובדה כי בית המשפט דחה את בקשתו להגיש חוות-דעת מומחה בנוגע למצבה של המנוחה.

 

 

עבירת ההפקרה

 

 

סעיף 64א לפקודת התעבורה הוא שעומד במרכז דיוננו. בשל חשיבותו, נביא את הוראותיו כלשונן:

 

64א. הפקרה אחרי פגיעה

 

(א) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, דינו – מאסר שבע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר-על-תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן.

 

(ב) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו – מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר-על-תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן.

 

  • ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 64א תוארה בפרשות קודמות בעבר, ועל כן נזכיר בקצרה רק את עיקרי הדברים: עבירת ההפקרה נוספה לפקודת התעבורה בשנת 1965, במסגרת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 5), התשכ"ה-1965 (ס"ח התשכ"ה 202). על הצורך בעבירה ועל תכליתה נאמרו אז, במסגרת דברי ההסבר להצעת החוק, הדברים הבאים:"הולכים ומתרבים המקרים שבהם מופקרים לנפשם נפגעי תאונות דרכים על ידי הנהגים שגרמו לתאונה. ביחוד גדולה הסכנה של הפקרת נפגע לנפשו כאשר לא נכחו בעת התאונה עדי ראייה, שאז גדול הפיתוי העומד בפני הנהג שגרם לתאונה להימלט ולמנוע הענשתו על העבירה שגרמה לתאונה. במקרים אלה נתונים חייו של הנפגע בסכנת מוות אלא אם הוא נאסף על ידי עוברי דרך מקריים.חומרת מקרים אלו וריבויים מחייבים קביעת עונש חמור ביותר, כדי להרתיע עבריינים בכוח, להעמידם על חומרת העבירה ולהגביר את המערכה נגד תאונותדרכים" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 3), התשכ"ד-1964, ה"ח הממשלה 290, 295).בפסיקה מאוחרת יותר הובהר כי מטרתו המרכזית של סעיף 64א הינה להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על-מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. כן צוין כי בנוסף, מכוונת ההוראה למנוע מנוהג ברכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על-סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע, וכן להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונה שבה נפגע אדם ומי אחראי לה (ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 644 (1999); להלן: פרשת פלוני).
  • עוד יש לציין, כי בעוד שמהות החובות המוטלות במסגרת הסעיף לא השתנתה מאז חקיקתו ועד היום, הרי שהגורם עליו מוטלות חובות אלו שונה בשלב מסוים על-ידי המחוקק. בתחילה, התייחס הסעיף ל"נוהג רכב שתוך נהיגה גרם לתאונה", ורק עליו הוטלה, לפי ס"ק (א)- החובה לעצור ולעמוד על תוצאות התאונה, ולפי ס"ק (ב)- החובה להושיט עזרה לנפגע בתאונה. בשנת 1979, בין היתר בעקבות הפרשנות שהעניק בית משפט זה לסעיף (וראו בעיקר: ע"פ 330/73 אליאסף נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 212 (1973)), הורחבה תחולתן של חובות אלו, ומאז חלות החובות האמורות על כל נוהג רכב "המעורב בתאונה", וזאת בין אם התאונה ארעה באשמתו ובין אם ארעה שלא באשמתו (ראו: חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 15), התש"ם-1979, ס"ח 18. לניתוח משפטי מעמיק של סעיף 64א, טרם התיקון, וכן של סעיפים קשורים, ראו: ש"ז פלר "חובות נוהג כלי-רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים" משפטים ו 451 (1975-1976), להלן: פלר).
  • גם על החומרה הרבה הגלומה בעבירה זו, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בעונש החמור הקבוע לצידה, הביעה הפסיקה את דעתה בעבר. כך לדוגמה ציין השופט (כתוארו אז) חשין באחת הפרשות, כי:"עבירת ההפקרה אחרי פגיעה עבירה קשה היא; לא עוד אלא שעבירה היא הפוקדת עצמה עם העבירות שיש בהן כיעור. הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה – אדם שאפשר ניתן לעזור לו, אפשר ניתן להצילו – ותחת אשר יעצור ויושיט עזרה לפגוע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה, למלט נפשו מחיוב בעונשין. חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצידה: תשע שנות מאסר" (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1) 198, 201 (2002), להלן: פרשת ויצמן).ובהמשך נאמר:
    "מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה; בריחתו של הנהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק; וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין" (שם, בעמ' 219).
  • מבין שתי החובות הקבועות בסעיף 64א, רלוונטית לענייננו, כאמור, זו הקבועה בס"ק (ב), בו הורשע המערער. אולם, בטרם ניכנס לעומקו של הדיון הנדרש בסעיף זה, ראוי להקדים ולהבהיר את מהות השוני בינו לבין הסעיף הקודם לו: במישור העובדתי, נעוץ ההבדל בין שני הסעיפים במידת הוודאות כי בתאונה נפגע אדם. בעוד שסעיף 64א(א) לפקודה עוסק במצב בו נוהג הרכב ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה "עשוי היה להיפגע אדם", הרי שסעיף 64א(ב), נשוא דיוננו, חל על מצב דברים שונה, בו הנחת היסוד היא שבתאונה אכן נגרמה פגיעה לאדם. מהבדל זה במישור העובדתי, נגזר, במישור הנורמטיבי, השוני בין החובות המוטלות על-פי כל אחד מן הסעיפים על הנהג הפוגע: החובה המוטלת על נוהג הרכב, במסגרת הסעיף הראשון, הינה לעצור במקום התאונה או בסמוך לו ככל האפשר על מנת "לעמוד על תוצאות התאונה".בסעיף השני, לעומת זאת, הנחת היסוד היא, כאמור, כי בתאונה נפגע אדם, ולפיכך, נקבע כי מקום בו ידע הנהג את דבר הפגיעה, או שהיה עליו לדעת אודותיה, מחובתו לעצור ולהגיש לנפגע את ה"עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי".

 

 

תחולתה של עבירת ההפקרה מקום בו הנפגע בתאונה נפטר

 

 

  • הטענה לפיה הנפגע בתאונה נפטר על-אתר כתוצאה מן התאונה או זמן קצר מאוד לאחריה, ולפיכך, לא ניתן היה להושיט לו עזרה ממשית, נטענה זה מכבר על-ידי נהגים שהיו מעורבים בתאונות "פגע וברח", ואף הובאה בפני בית משפט זה בפרשות שונות. ההלכה בעניין זה נקבעה באופן ברור כבר בשנת 1973 בפרשת שעבט, בה הובהר על-ידי השופט ברנזון, כי רק:"כשברור לפוגע … כי הנפגע כבר מת ושום עזרה לא תועיל לו, הרי שאין הוא עובר את העבירה הנדונה כשהוא משאיר את הנפגע במקומו ואינו מסיע אותו לטיפול רפואי מתאים. כדי למנוע טעות, עלינו להדגיש כי דבר מותו של הנפגע צריך להיות ברור וודאי מעל לכל ספק, שהרי ייתכנו מקרים שבהם אדם נפגע ונתון במצב קשה מאד, ואף שלהדיוט הוא נראה כמת, ייתכן כי הגשת עזרה דחופה עשויה להצילו ממוות" (שם, בעמ' 551).ויודגש, רק במקרים נדירים ביותר יוכל הנהג הפוגע – מיד לאחר קרות התאונה – להיות משוכנע, מעל לכל ספק, כי אין כל סיכוי להציל את האדם בו פגע וכי כל עזרה שהיא לא תוכל להועיל לו. יתר על כן, כאשר הנהג כלל לא ניגש אל הנפגע ולא בדק באופן אישי את מצבו, ממילא לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דבר מותו היה לו ברור. ברוח זו, קבעה פסיקת בית משפט זה כי מקום בו הנפגע בתאונה נפטר באופן מיידי כתוצאה מן הפגיעה, ולחלופין- נפטר זמן קצר לאחריה, די בכך שהפוגע, חרף העובדה כי היה מודע לכך שפגע באדם, הסתלק מזירת האירוע מבלי לברר את מצבו של הנפגע (וממילא, מבלי להושיט לו עזרה) כדי להרשיעו בעבירת ההפקרה לפי סעיף 64א(ב) (ע"פ 3359/04 גאנם נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3) 2363, 2365 (2004); כן ראו: ע"פ 260/02 מועלם נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 627, 628 (2002)). בעניין זה אף הדגיש השופט לוי בפרשה אחרת כי:סעיף זה (סעיף 64א(ב) לפקודה – ע.א), בניגוד לסעיף 64א(א), עוסק במי שידע כי גרם לפגיעה באדם ומכאן החובה שקבע המחוקק כי עליו לעצור להגיש עזרה לנפגע. בנסיבות אלו חייב המערער לוודא באופן אישי כי גם עזרה רפואית לא תועיל לקרבנותיו (ההדגשה אינה במקור – ע.א), אולם גם את המעט הזה הוא לא עשה, ועל כן העובדה שנלמדה בדיעבד, כי עזרה רפואית לא היתה מצילה את חייהן של המנוחות, אין בה כדי לפטור אותו מאחריות בפלילים" (ע"פ 11222/03 ישראלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2) 2328, 2329 (2004)).המסר העולה מדברים אלו הינו כי תמיד מוטלת על הנהג הפוגע חובה לברר באופן אישי את מצבו של הנפגע ובכלל זאת להזעיק את כוחות החירום הנדרשים בנסיבות העניין, וזאת אף אם קיימת סבירות גבוהה לכך שהנפגע קיפח את חייו בתאונה. באחת הפרשות בעבר כבר ציינתי כי בעבירת ההפקרה ובעונש החמור שקבוע בצידה באה לידי ביטוי השקפתו של המחוקק באשר להתנהגות המצופה מנהג שפגע באחר, וזאת גם אם התאונה אירעה שלא באשמתו, וגם במקרים בהם אין בסיוע על-ידי הנהג הפוגע כדי להקל על מצבו של הקורבן (ע"פ 12039/04 אשר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 3405, 3406 (2005)), ההדגשה אינה במקור – ע.א).

    התרשמות כללית גרידא מעוצמת הפגיעה או מהנזק שיתכן ונגרם לנפגע אינה מספיקה, איפוא, והנהג לא יוכל לצאת ידי חובתו אלא אם בדק ווידא אישית כי הנפגע מצא את מותו בתאונה וכי עזרה רפואית לא תועיל לו. (חיזוק לעמדה זו ניתן למצוא אף בפסיקה הקיימת במשפט האמריקאי בסוגיה זו, וראו לדוגמה: People v. Hoaglin, 262 Mich. 162 (1933); State v. Sebben, 185 N.W. 2d 771 (1971); State v. Swatek, 178 Wis. 2d 1 (Wis. Ct. App. 1993)).

  • את החובה האמורה ניתן לעגן אף באמצעות דיני הניסיון. אסביר: כאשר הנהג הפוגע, באופן סובייקטיבי, היה מודע לכך שבתאונה נפגע אדם; לא סבר – ברמת הוודאות הנדרשת – כי התאונה הביאה למותו של הנפגע; ובכל זאת נמלט ממקום התאונה מבלי לבדוק את מצב הנפגע וממילא מבלי להושיט לו כל עזרה, הרי שאף אם הנפגע עצמו נפטר באופן מיידי, אותו נהג קיים בהתנהגותו את כל שנדרש לצורך ביצוע עבירת ההפקרה והיה בעל היסוד הנפשי המתבקש לשם כך. במצב דברים זה אפשר שאמנם לא ניתן יהיה להרשיעו בביצוע העבירה המושלמת של אי-הגשת עזרה לנפגע (ראו: פלר, בעמ' 476, אשר מסביר כי במצב דברים זה, נעדרת נסיבה רלוונטית לשם התהוות עבירת ההפקרה, היא קיומו של אדם – חי – שנפגע).אולם, מעשיו האמורים של הנהג יהוו ניסיון מושלם לבצע את העבירה האמורה, אשר השלמתה לא היתה אפשרית בשל נסיבות שלא היו תלויות בו. על-פי סעיף 26 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לעניין ניסיון, אין נפקא מינה אם עשיית העבירה לא היתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו, ולפיכך, גם במקרה כגון דא, הניסיון לבצע את העבירה הינו עניש, ואותו נהג יורשע בניסיון לבצע את העבירה האמורה.
  • אשר לעונש אשר ראוי להטיל על הנהג הפוגע, ככלל, בכל הנוגע לעונש על ניסיון קובע סעיף 34ד לחוק העונשין כי הדין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על ניסיון לעבור את אותה עבירה, ועל כן, ניתן לחייב את המנסה בעונש הזהה לעונשו של מי שביצע ביצוע מושלם של העבירה. בענייננו, כאשר השלמת עבירת ההפקרה לא היתה אפשרית אך בשל אי-התקיימותה של נסיבה שלא היתה בשליטתו של הנהג ושהוא כלל לא היה מודע לחסרונה, איני סבורה כי החומרה הגלומה במעשיו הינה פחותה מזו של מי שביצע ביצוע מושלם של העבירה.
  • כאמור, תכליתו העיקרית של סעיף 64א(ב) הינה להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונת דרכים, לשם שמירה על גופו ועל חייו. העובדה כי בדיעבד מסתבר כי הנפגע נפטר על-אתר, כאשר מידע זה לא היה בידיעתו של הפוגע במועד הרלוונטי, אין בה כדי לשחרר את הנהג מחובתו בראי התכלית האמורה. בחינת התנהגותו של הנהג הפוגע צריכה להיעשות בהתאם למצב הדברים כפי שהוא ראה אותו. בהיבט זה, יהא מצבו של הנפגע אשר יהא, הפקרתו על-ידי הנהג הפוגע, כאשר אף בראייתו שלו ישנו סיכוי שהנפגע עודנו בחיים, מבטאת אדישות וחוסר-אכפתיות משוועים לשלומו של הנפגע, ואף יותר מכך. זהו זלזול בוטה בחיי-אדם. אין לקבל התנהגות כזו. מדובר בסטייה מסטנדרט ההתנהגות שקבע המחוקק בעבירה זו, אשר כפי שעולה מדיני הניסיון, אינה פחותה מהסטייה האמורה במקרה של ביצוע מושלם של העבירה. בנוסף, כפי שפירטתי בפסקה 19, קיימות תכליות נוספות לחובה הקבועה בסעיף, ואלו ממילא כלל אינן מושפעות מהעובדה כי הנפגע בתאונה נפטר.לפיכך, עמדתי היא כי בסיטואציה האמורה ראוי יהיה להרשיע את הנהג הפוגע בניסיון לעבור את עבירת ההפקרה. בכל הנוגע לעונש אשר יוטל עליו בגין ניסיון זה, ספק בעיני אם ראוי יהיה ליתן משקל עצמאי לעובדה כי בסופו של דבר הסתבר שהנפגע בתאונה נפטר על-אתר ולא שרד את הפגיעה הקשה, בהינתן שהנהג עצמו נמלט מן המקום מבלי לבדוק כלל את מצבו.

 

מן הכלל אל הפרט

 

  1. במקרה דנן, אין ספק כי נהג הרכב, הוא המערער, ידע כי בתאונה נפגע אדם, ולכן, לכאורה, מחובתו היה לעצור את הרכב ולהושיט לנפגעת את העזרה שהיה ביכולתו להגיש. אולם, כאמור, בנקודה זו מקשה המערער וטוען כי הנפגעת נפטרה על-אתר כתוצאה מן הפגיעה וכי לא ניתן היה להושיט לה כל עזרה, ועל-כן, לא חלה עליו החובה האמורה.
  2. איני סבורה כי יש לקבל את טענתו זו של המערער. זאת, בראש ובראשונה מאחר ובכל הנוגע למצב הדברים כפי שנתפס על-ידי המערער, אני סבורה, כבית המשפט המחוזי לפניי, כי במרחק שבו נמצא הוא מן הנפגעת, לא ניתן לקבל כי היה לו ברור מעל לכל ספק כי הנפגעת נפטרה. על כך יש לשים את הדגש. כזכור, עמדת הפסיקה בעניין זה הינה ברורה וחד משמעית: רק כאשר דבר מותו של הנפגע ברור לפוגע מעל לכל ספק סביר, יהיה הוא פטור מהחובה הקבועה בסעיף, ולא בכדי נקבעה עמדה נוקשה זו.כפי שעבירת ההפקרה מכוונת למנוע מהנהג להתחמק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי אינו אשם בה או כי איש לא נפגע (פרשת פלוני, לעיל), כך היא, לטעמי, גם מכוונת למנוע את התחמקותו של הנהג מאחריות על-סמך השערתו כי הנפגע בתאונה נפטר ועל כן לא ניתן היה להושיט לו עזרה. כאמור, אין די בהשערה כללית ובלתי מבוססת שכזו.
  3. בענייננו, כאמור, ברי כי במרחק שבו נמצא המערער מן הנפגעת, דהיינו- המרחק בין המקום בו עצר את רכבו וירד ממנו לצורך בחינת נזקיו ובין המקום בו היתה היא שרועה על הקרקע, לא יכול היה להיות בידו כל מידע ברור וחד-משמעי באשר למצבה. בהעדר מידע כזה, מחובתו היה, לכל הפחות, להתקרב אל הנפגעת ולבדוק את מצבה. יש להזכיר גם כי יהא מועד מותה של הנפגעת אשר יהא – סוגיה אליה אדרש בהמשך הדברים – נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמערער עצמו יכול היה להגיע אל הנפגעת עוד לפני שהגיע אליה העד זוננטל, שהיה העד היחיד שהעיד בנוגע למצבה. זוננטל הגיע למקום התאונה יחד עם אחיו זמן קצר לאחריה, אולם עד להגעת השניים, כבר הספיק המערער להתרחק מן המקום, לצאת מרכבו ולבחון את הנזקים שנגרמו לרכב.בהינתן שזוננטל זיהה אצל הנפגעת סימנים שמהם הסיק כי היא עודנה בחיים, נראה כי זה אך בבחינת קל וחומר כי המערער עצמו, לו היה מתקרב אל הנפגעת מיד לאחר התאונה, היה מגיע למסקנה דומה לזו שאליה הגיע זוננטל. למעשה, ניתן אף להרחיק לכת ולומר כי אף שאין ספק שפציעת הנפגעת כתוצאה מן התאונה היתה אנושה (כפי שגם עולה מעדותו של זוננטל עצמו), הרי שמנגד, בהעדר נתונים סותרים, לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה הזעקת כוחות ההצלה למקום על-ידי המערער בשלב מוקדם יותר מזה שבו הוזעקו בפועל, עשויה היתה להניב תוצאות אחרות. מכל מקום, המערער לא טרח לעשות כן.התנהגותו מצביעה על כך שהוא בעיקר היה טרוד מן הנזקים שנגרמו לרכבו, והשאלה האם ניתן להושיט לנפגעת עזרה לא הטרידה אותו כלל וכלל. מחדלו של המערער היה חמור מזה: הוא נמנע מלהזעיק את כוחות ההצלה למקום – פעולה שניתן היה לבצע בקלות באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שנמצא ברשותו – וכל זאת, חרף ידיעתו הברורה כי בתאונה נפגע אדם. במקום זאת, הוא נמלט מן המקום בהפגינו אדישות מוחלטת למצבה ולגורלה של הנפגעת.
  4. על כן, נראה כי ניתן לומר בבירור כי בין אם הנפגעת נפטרה על-אתר כתוצאה מן התאונה ובין אם היא נפטרה זמן מה לאחריה, משהמערער כלל לא ניגש אל הנפגעת וממילא לא בדק את מצבה, לא יכול הוא להיות מודע – ברמת הוודאות הנדרשת – למותה של הנפגעת, ועל כן, לא היה הוא פטור מן החובה המוטלת במסגרת עבירת ההפקרה. משזו מסקנתי, השאלה שנותר לברר היא אך אם יש להרשיעו בביצוע מושלם של עבירת ההפקרה (כדעת בית המשפט המחוזי) או שמא בניסיון לבצעה בלבד. התשובה לשאלה זו תלויה במועד מותה של הנפגעת, ולעניין זה אפנה כעת.
  5. כזכור, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הנפגעת נותרה בחיים לאחר התאונה התבססה על עדותו של זוננטל, שהיה העד היחיד שהעיד בעניין זה. בית המשפט ציין כי במסגרת החקירה הראשית העיד זוננטל כי "ראינו אישה שרועה בשול הימני, מצבה היה קשה, למעשה היא היתה בין חיים למוות, היו לה חרחורים אחרונים" (פרוטוקול הדיון מיום 16.11.04, בעמ' 49, שורות 16-17), וכי בנוסף, בחקירתו הנגדית על-ידי הסנגור אמר זוננטל כי בשבילו, הנפגעת היתה בחיים (שם, בעמ' 51, שורה 2). לאור זאת, הסיק בית המשפט כי אף אם מצבה של הנפגעת היה קשה ביותר, הרי שבזמן הרלוונטי היא היתה בחיים.הסנגור, לעומת זאת, מדגיש בפנינו את הממצאים שנקבעו בדו"ח של צוות מד"א, אשר הגיע למקום התאונה זמן קצר לאחר שאירעה. בדו"ח זה (שהוגש על-ידי המשיבה בהסכמת הסנגור), נקבע כי הנפגעת:"ככל הניראה נפגעה ע"י רכב נוסע במהירות גבוהה. נימצאה שוכבת לצד הדרך עם סימנים שהפצועה נהדפה כ-25 מטרים. שברים פתוחים בגפיים תחתונות עם רקמת מוח מפוזרת על הכביש. ללא קולות לב".בנוסף, צוין בדו"ח, בין יתר הפרטים הרפואיים, כי בדיקות קצב נשימה, דופק ולחץ הדם של הנפגעת, הניבו את התוצאה "0", וכי מותה של הנפגעת נקבע במקום וגופתה הושארה לטיפול המשטרה. לטענת הסנגור, שגה בית המשפט המחוזי באמצו את מסקנתו של זוננטל לפיה הנפגעת נותרה בחיים, ולא את הממצאים הרפואיים שנקבעו על-ידי צוות מד"א.
  6. אין בידי לקבל את הטענה האמורה. ראשית, מועד מותה של הנפגעת הוא עניין עובדתי גרידא. כפי שכבר הזכרתי, כלל הוא כי אין בית המשפט שלערעור מתערב על נקלה בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, והדבר ייעשה בעיקר כשמדובר בקביעות ובמסקנות שאינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר. אין זה המקרה בענייננו. כפי שאבהיר להלן, מסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין מועד מותה של הנפגעת נראית בעיני סבירה ומתקבלת על הדעת, ועל כן, איני סבורה כי יש מקום להתערב בה.
  7. אסביר את הטעמים לעמדתי זו: על-פי עדותו של זוננטל, הזעקת כוחות השיטור וההצלה למקום נעשתה על-ידו בשעה 09:04, לאחר שבעת נסיעתו עם אחיו מכיוון בית-דגן לכיוון ראשון-לציון, הבחינו השניים באדם המוטל בשול הימני של הכביש. במקביל להזעקת הכוחות למקום, ביצעו השניים פניית פרסה בכביש, על מנת לחזור למקום התאונה ולהושיט עזרה לנפגע. לעומת זאת, על-פי האמור בדו"ח של צוות מד"א, הקריאה לעזרה התקבלה בשעה 09:07 והצוות עצמו הגיע למקום בשעה 09:14. הן מן הדו"ח והן מדברי הסנגור עולה כי בדיקת הנפגעת נעשתה בשעה 09:20 ובמועד זה גם, ככל הנראה, נקבע מותה (אמנם, על גבי הדו"ח מצוין, בכתב-יד, כי המוות נקבע במקום בשעה 09:14, אולם לא הובהר מי הגורם שכתב נתון זה, וממילא, אין זה נראה סביר כי קביעת המוות נעשתה בטרם בוצעו הבדיקות האמורות).מכל מקום, גם אם נניח כי מותה של המנוחה אכן נקבע כבר בשעה 09:14, סבורני כי לא יכול להיות ספק כי התאונה עצמה אירעה לכל הפחות 10 דקות לפני כן, וסביר שאף מוקדם מכך, שכן הגעת האחים זוננטל לאזור התאונה והזעקת כוחות ההצלה – בשעה 09:04 – נעשו, כמובן, זמן מה כלשהו לאחר שאירעה התאונה עצמה. מאחר וכפי שתיארו העדים בזירת התאונה, בזמן זה הספיק המערער להתרחק עם רכבו מרחק מה מזירת התאונה, לצאת מן הרכב ולבחון את הנזקים שנגרמו לרכבו, יתכן בהחלט כי מדובר בפער זמן של לפחות מספר דקות נוספות.
  8. מצירופם של פרטי מידע אלו ליתר הנתונים שהובאו על-ידי בית המשפט המחוזי באשר למצבה של הנפגעת, עולה המסקנה הבאה: אף בהנחה שמותה של המנוחה נקבע על-ידי צוות מד"א בשעה 09:14 דקות (ולא בשעה 09:20), ברי כי האחים זוננטל הגיעו אל הנפגעת זמן מה קודם לכן. בנסיבות אלו, בהחלט מתקבל על הדעת כי במועד הגעתם של האחים זוננטל לזירת התאונה הנפגעת עדיין היתה בחיים, ואולם עד שהגיעו למקום כוחות ההצלה, היא נפטרה.מדובר בפער זמנים אשר בנסיבות העניין, ובפרט כשמדובר בנפגע המצוי בין חיים למוות, עשוי להיות בעל משמעות קריטית. כאשר מביאים בחשבון פער זמנים זה, נראה לי כי בצדק אימץ בית המשפט המחוזי את עדותו של זוננטל לפיה הנפגעת נותרה בחיים זמן מה לאחר התאונה, ואיני סבורה כי הדבר עומד בסתירה לממצאיו המאוחרים יותר של צוות מד"א. לפיכך, גם לגופו של עניין איני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא באשר למועד מותה של הנפגעת, שכן קביעה זו מעוגנת לטעמי כראוי בחומר הראיות שהובא בפניו. טענתו של המערער בעניין זה, נדחית, איפוא.
  9. לבסוף, אוסיף כי אין לקבל אף את טענתו הנוספת של הסנגור, לפיה לא הוכח במקרה דנן אחד מהיסודות הנדרשים בעבירת ההפקרה – כי יש ביכולתו של הפוגע להגיש עזרה לנפגע. העובדה כי החובה שמטיל הסעיף על נהג הרכב הינה מצומצמת ומוגבלת להגשת העזרה "שיש ביכולתו להגיש", נועדה להבהיר כי הנהג אינו מצופה לעשות את "הבלתי אפשרי" או את שמעבר ליכולתו, וכי כל שנדרש ממנו הוא להושיט את העזרה אשר ביכולתו להגיש בהתאם לכישוריו והכשרתו. ויודגש, דרישה זו אינה מחייבת ידע מקצועי בנוגע לצורך בביצוע פעולות הצלה או בנוגע לאופן שבו יש לבצען.המינימום אשר נדרש מן הנהג הוא להתקרב אל הנפגע; לבדוק, באופן אישי, מה מצבו; ולכל הפחות, להזעיק למקום את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים בהתאם לנסיבות המקרה. פירוש לשון מצמצמת זו כך שכביכול ניתן ללמוד ממנה כי כשהנפגע בתאונה מת ממילא אין לנהג הפוגע יכולת לעזור לו ועל כן, הוא בהכרח יהיה פטור מן החובה הקבועה בסעיף, יהיה בה, לטעמי, משום סיכול כוונתו של המחוקק, ולפיכך, אין לקבלו (לעמדה שונה, ראו: דן ביין "בעיות יסוד בעבירות של "פגע וברח" עיוני משפט ד 552, 580 (תשל"ה)).כאמור, כל עוד מותו של הנפגע אינו ברור לפוגע מעל לכל ספק סביר, הוא אינו פטור מן החובה הקבועה בסעיף, והשאלה האם הנפגע בתאונה נותר בחיים או לא, עשויה במצב זה להשפיע רק על הקביעה אם הוא יורשע בביצוע מושלם של העבירה או בניסיון לעוברה בלבד.
  10. סיכומו של דבר: עמדתי היא כי בצדק הסיק בית המשפט קמא, על-סמך המידע שהיה בפניו, כי המערער מילא אחר כל יסודותיה של עבירת ההפקרה, ולפיכך, כי יש להרשיעו בה.

 

 

חוות-הדעת המאוחרת

 

 

  1. לבסוף, אבקש להתייחס לטענות בא-כוח המערער בנוגע לחוות-דעת המומחה שביקש להגיש. כזכור, הסנגור טוען כי חוות-הדעת האמורה לא הוגשה בשלב המתאים בהליך בשל סברתו כי נוכח האמור בדו"ח מד"א, כלל לא יתעורר ספק בעניין מותה המיידי של הנפגעת – סברה שהתבדתה, לטענתו, משניתנה הכרעת הדין על-ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, טוען הוא כי היה על בית המשפט להסכים לקבל את חוות-הדעת כראיה אף בשלב המאוחר שבו ביקש להגישה, ומשזה סירב לעשות כן, מבקש הסנגור כי נקבלה כעת.
  2. בחנתי ושבתי ובחנתי את הבקשה, את הנימוקים העומדים ביסודה, את פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא ואת טעמי בית המשפט בסירובו לקבל את חוות-הדעת. לבסוף, הגעתי למסקנה כי דין טענותיו אלו של הסנגור להידחות. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מעלה כי לאורך ההליך הודגשה על-ידי התביעה עמדתה לפיה הנפגעת נותרה בחיים לאחר התאונה ונפטרה רק בשלב מאוחר יותר. כן הודגש כי, מסיבה זו, מועד מותה של המנוחה הוא בהחלט שנוי במחלוקת בין הצדדים (ראו את דבריו המפורשים של בא-כוח המשיבה בעניין זה במסגרת הדיון מיום 16.11.04 (עמ' 5, שורות 9-11) ובמסגרת הסיכומים בעל-פה מיום 29.12.04 (עמ' 89, שורות 1-3); כן ראו את האמור בסיכומים בכתב שהוגשו על-ידי התביעה (עמ' 1, סעיף 2 ועמ' 6, פסקה 3)).לסנגור לא היתה, אם כן, כל סיבה להניח כי מועד מותה של המנוחה אינו שנוי במחלוקת, ומכאן שאם היה ברצונו לשכנע את בית המשפט בצדקת טענתו בעניין, היה עליו להגיש את חוות-דעת המומחה בשלב המתאים, ולא לאחר מתן הכרעת הדין, כפי שביקש לעשות בפועל. עוד יש להדגיש כי צירוף חוות-הדעת התבקש רק לאחר מתן הכרעת הדין חרף העובדה כי עם תום שלב הסיכומים, התיר בית המשפט לסנגור, למעלה מן הצורך, להגיש בקשה להעיד עדים נוספים מטעמו וכן להוסיף דברים בכתב לסיכומיו בעל-פה – אפשרות שהסנגור בחר שלא לנצל בכל הנוגע לחוות-הדעת האמורה. לפיכך, סבורה אני כי אין להתערב בסירובו של בית המשפט המחוזי לקבל את חוות-הדעת בשלב המאוחר בו הוגשה.
  3. למעלה מן הדרוש, ועל מנת להפיס הדעת, אוסיף, כי אף לו הייתה חוות-הדעת מוגשת, אני סבורה כי הלכה למעשה לא היה בה כדי להועיל למערער. ראשית, בהינתן שהמשיבה חולקת על ממצאי המומחה מטעם המערער כפי שהובאו בחוות-הדעת, ברי כי במידה והגשת חוות-הדעת היתה מתאפשרת, נדרש היה להביא את המומחה לעדות בפני בית המשפט ולאפשר למשיבה להגיב הן לאמור בחוות-הדעת והן לעדותו בפני בית המשפט. לפיכך, אין כל וודאות כי עמדת המומחה היתה מתקבלת על-ידי בית המשפט המחוזי או כי חוות-הדעת בהכרח היתה מובילה לשינוי במסקנתו בעניין מועד מותה של המנוחה או במסקנתי שלי בעניין זה.בהקשר זה יש לציין גם כי עמדת המומחה מסתמכת באופן מרכזי על דו"ח מד"א, וכזכור, הצוות של מד"א הגיע למקום התאונה רק זמן מה לאחריה. שנית, ומעבר לכך, גם אם נקבל את עמדתו של המומחה מטעם המערער ונאמר כי הנפגעת נפטרה על-אתר כתוצאה מן התאונה (עמדה שאיני מקבלת – כפי שהובהר), הרי שכאמור, המערער עצמו לא היה מודע לדבר מותה במידת הוודאות הנדרשת, לא יכול היה להיות מודע לכך, ולמעשה הפקיר את מי שסבר כי עודנה בחיים. במצב זה, כאמור, אמנם לא ניתן היה להרשיעו בביצוע מושלם של עבירת ההפקרה, אולם דינו היה להיות מורשע בניסיון לבצעה. בשל החומרה הרבה הגלומה במעשיו, כפי שפורטה, ממילא לא הייתי רואה בשינוי זה עילה או הצדקה להפחית מעונשו.

 

הערעור על גזר הדין

 

  1. כאמור, בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 4 וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, וכן הורה על פסילת רישיון הנהיגה שלו למשך 12 שנה מיום שחרורו מן הכלא. הסנגור טוען כי העונש שהושת על המערער הינו חמור ובלתי מוצדק, וכי ראוי היה להטיל עליו עונש קל יותר. לדבריו, שגה בית המשפט בהתעלמו מן התקופה הארוכה בה שהה המערער במעצר בית, וכן בהתעלמו מפסיקה ענפה הקובעת עונשים נמוכים יותר בגין העבירות בהן הורשע המערער.כן טוען בא-כוח המערער כי ראוי היה לאפשר הכנת תסקיר מבחן ביחס למערער, בהיותו אדם בעל עבר נורמטיבי, וכי שגה בית המשפט בכך שלא התייחס לנסיבותיו האישיות של המערער, ובפרט למצב הכלכלי הקשה בו שרויה משפחתו ולהיותו המפרנס היחיד של המשפחה. לפיכך, טוען הסנגור כי יש להתערב בעונש שנגזר על המערער ולהפחיתו באופן משמעותי.
  2. העונש שהוטל על המערער במקרה שלפנינו אינו קל, וזאת בפרט נוכח נסיבותיו האישיות והקושי הממשי שתקופת מאסרו הארוכה מעמידה וצפויה להמשיך ולהעמיד בפני בני-משפחתו, אותם פירנס בעבר. יחד עם זאת, מעשיו של המערער הינם חמורים ביותר, ועליו לשאת בתוצאותיהם. המערער גרם ברשלנותו למותו של אדם, ומעבר לכך, הפגין אטימות וחוסר רגישות לחייה של הנפגעת, עת שהפקירה בזירת התאונה וברח מן המקום מבלי לברר את מצבה ומבלי לבדוק אם יש ביכולתו להגיש לה עזרה או להקל על רגעיה האחרונים, תוך שהוא מוטרד מענייניו שלו בלבד.בהקשר זה יש לשוב ולהזכיר את העונש החמור שקבע המחוקק בצידה של עבירת ההפקרה, כאשר מקרה זו הוא מבין המקרים החמורים הבאים בגדרה. נופך מיוחד של חומרה מוסיפים להתנהגותו גם ניסיונותיו להעלים את מעורבותו בתאונה והעובדה כי לאורך כל ההליך המשפטי שהתנהל נגדו בבית המשפט קמא, כמו גם בערעורו לפנינו, שב הוא ומכחיש את עצם מעורבותו זו.
  3. מתוך גזר הדין עולה כי בית המשפט קמא הביא בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובפרט, נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער ולעובדה כי שהה במעצר בית במשך תקופה ארוכה. סבורני כי בסופו של דבר, האיזון שערך בית המשפט בין השיקולים לחומרה לבין השיקולים לקולא, הינו איזון ראוי. יצוין, כי עיינתי גם באסופת הפסיקה המפורטת שהגיש בא-כוחו של המערער, ממנה מבקש הוא שנסיק כי ראוי היה להטיל על מרשו עונש קל יותר, אולם לא שוכנעתי כי נסיבות העניין אכן מצדיקות הקלה בעונשו של המערער.יש להזכיר גם את שנאמר לא אחת על-ידי בית משפט זה: לבית המשפט תפקיד מרכזי במלחמה בתאונות הדרכים, ובמסגרתו, בין היתר, עליו להעביר מסר ברור וחד-משמעי הן לנהג העבריין העומד מולו והן לציבור הנהגים בכלל, באשר להתנהגות הנדרשת מהם בעת הימצאותם בדרכים (ע"פ 8005/00 מדינת ישראל נ' משה, תק-על 2001(1) 1432, 1433 (2001)). יפים לעניין דבריו של השופט (בדימוס) חשין בפרשה אחרת:"תאונות הדרכים היו כמגפה הפושטת בקהילה ומותירה אחריה חללים כחיידק-מוות שאין יכולת לעמוד בפניו. הגיעה עת שבתי-המשפט יעלו תרומתם לעצירת המגפה, להשמדת חיידק-המוות. תרומה זו פירושה הוא הטלת עונשים חמורים על מי שנמצאו מדביקים אחרים בחיידק-המוות ועל מי שהתנהגותם מסייעת למגפה להוסיף ולהתפשט. עונשים מירביים שנקבעו בחוק למי שהורשעו בעבירות תעבורה אלו ואחרות לא לתפארת המליצה נוצרו, וראוי שבתי-המשפט יתנו דעתם אליהם" (ע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 3101, 3105 (2005)).
  4. אין ספק כי מבחינות רבות, ומבחינה רגשית בפרט, עצם המעורבות בתאונה קשה היא עד מאוד גם לנהג הפוגע, וזאת בין אם התאונה אירעה באשמתו ובין אם לאו. מדובר בסיטואציה פתאומית ומזעזעת, שכל אחד מקווה שלא ייאלץ לחוות. יחד עם זאת, גם בסיטואציה קשה זו, נדרש הנהג הפוגע לעמוד בחובה המינימאלית המצופה מכל בן-אנוש: כיבוד הערך של חיי-אדם והפגנת יחס אנושי וחמלה בסיסית כלפי האחר, ובפרט, כשמדובר בקרבן תמים של מעשיו שלו.במקרה דנן, בהפקירו את הנפגעת בזירת התאונה, כשל המערער מלמלא אחר החובה האמורה. לא פחות מאשר בעצם גרימת מותה של הנפגעת ברשלנות, סבורני כי בכך גלומה החומרה העיקרית של מעשיו. לפיכך, בסופו של יום, איני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן ישנה עילה להתערב בעונש שהוטל על המערער.

 

הערה אחרונה

 

  1. בטרם סיום, אבקש להעיר הערה אחרונה: עם תיקון סעיף 64א בשנת 1979 נוצרה חפיפה מסוימת בין סעיף זה לבין העבירה הקבועה בסעיף 62(7) לפקודת התעבורה והעבירה הקבועה בתקנה 144 לתקנות התעבורה. בעוד שטרם התיקון האמור נבדל סעיף 64א משני הסעיפים האמורים במידת הזיקה של נוהג הרכב לתאונה, הרי שלאחר התיקון, חלים שלושת הסעיפים באופן דומה על "נוהג רכב המעורב בתאונה" ואף החובות המוטלות במסגרתם הינן דומות עד מאוד.מנגד, בעוד שהעבירות הקבועות בסעיף 64א הינן בגדר פשע, כאשר העונשים המרביים הקבועים בגינן הינם שבע שנות מאסר (בסעיף 64א(א)) ותשע שנות מאסר (בסעיף 64א(ב)), הרי ששתי העבירות האחרות הן בגדר עוון והעונש המרבי הצפוי בגינן הינו שנתיים מאסר בלבד. מצב זה הוא מטבעו בעייתי. עמד על כך פרופ' פלר בספרו (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין חלק א' 383 (1984)) ובמידה מסוימת אף בית משפט זה בעבר (ראו: ע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' אפרתי, פ"ד מג(1) 847, 853 (1989); פרשת ויצמן, בעמ' 226). נראה כי הגיעה העת שהמחוקק יאמר את דברו בעניין ויבהיר את הטעון הבהרה.
  2. אשר על כן, אם תישמע דעתי, אציע לחברותיי לדחות את ערעורו של המערער על כל היבטיו.

 

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

 

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל.

 

ניתנה היום, י"א בחשון תשס"ז (2.11.06).

 

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן