נהג צעיר מוות בתאונה

בבית המשפט העליון
רע"פ …../04
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופט א' ריבלין

כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
יעקב ….

נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.4.04 בע"פ …./03 שניתן על-ידי כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר
תאריך הישיבה:
י"ט בחשוון התשס"ה
(3.11.04)
בשם המבקש:
עו"ד אילון אורון
בשם המשיבה:
עו"ד אריה פטר
פסק-דין
השופט א' ריבלין:

 

כללי

 

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (סגנית הנשיא ד' ברלינר, והשופטים ז' המר וי' שיצר), שבו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב – יפו (השופט צ' קפאח). בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה של גרימת מוות תוך כדי נהיגת רכב ברשלנות – עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בקשר עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1971 (להלן: פקודת התעבורה); בעבירה של גרימת חבלה של ממש תוך כדי נהיגת רכב ברשלנות – עבירה לפי סעיפים 62(2) יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; ובעבירה של אי-שמירת רווח בין רכב לרכב – עבירה לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה). בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש עונש של שנים-עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל; שמונה-עשר חודשי מאסר על-תנאי; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של עשר שנים; וקנס בסך 5,000 ש"ח.

 

נציג המדינה הסכים, במהלך שמיעת הטיעונים בעל-פה, על קיום הדיון כאילו ניתנה רשות ערעור.

 

כתב האישום

 

2. כתב האישום מגולל את סיפורה של תאונת דרכים קטלנית, שבה היו מעורבים מספר כלי-רכב, ולמרבה הצער, שני אנשים קיפחו את חייהם ואחרים נפצעו.

 

על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 15.12.1998, בנתיב השמאלי של כביש החוף, מכיוון צפון לכיוון דרום, פגע רכב מסוג ניסאן (להלן: הניסאן), שבו נסעו מלמוד יעקב (להלן: יעקב) וכהן אמנון ז"ל (להלן: אמנון), מאחור, ברכב מסוג טויוטה (להלן: הטויוטה), שבו נסעו אברהמוף לאה (להלן: לאה) ופוזיילוף אפריים ז"ל (להלן: אפריים). היתה זו פגיעה קלה בלבד, שהסבה נזק קל לטויוטה (להלן: התאונה הראשונה). יעקב הפעיל את אורות-המצוקה המהבהבים ברכב הניסאן, וכל המעורבים בתאונה נעמדו על הכביש, בסמוך ליד שני כלי-הרכב וביניהם, לצורך החלפת הפרטים האישיים.

 

כתב האישום מוסיף ומספר, כי המערער נהג ברכבו, מסוג פיאט אונו (להלן: הפיאט), בנתיב שבו התרחשה התאונה. מהירות נסיעתו היתה, לפי כתב האישום, 57 קמ"ש. הוא התנגש בניסאן מאחור, וזו נהדפה קדימה ופגעה בבריות שהתגודדו במקום (להלן: התאונה השנייה). תוצאת ההתנגשות היתה קשה: אמנון נפטר מיד, ואפריים הלך לעולמו ביום 7.1.1999, בעודו מאושפז בבית החולים, לאחר שהרופאים נאלצו לקטוע את רגלו. לאה ויעקב נפצעו, הראשונה – באורח קשה. אולם בכך לא תמה המסכת. על-פי האמור בכתב האישום, רכב הניסאן נהדף והסתחרר כתוצאה מעוצמת פגיעתה של הפיאט, עד שנעצר על הכביש, בין הפיאט לטויוטה. כלי-רכב נוספים שחלפו במקום – מסוג G.M.C (להלן: ה- G.M.C) מסוג רנו קנגו (להלן: הקנגו) ומסוג רנו מגאן (להלן: המגאן) – פגעו בכלי-הרכב שהיו מעורבים קודם לכן בתאונה. הדבר הביא לפציעתם, באורח קל, של אנשים נוספים.

 

כתב האישום מייחס למערער נהיגה רשלנית, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהמערער לא שם ליבו לדרך שלפניו ונהג בחוסר-זהירות ובחוסר-מיומנות; נהג במהירות שאינה סבירה בנסיבות הדרך; לא שמר מרחק מכלי-הרכב שלפניו; לא הבחין במועד בכלי-הרכב שעצרו ובאנשים שירדו מהם לצורך החלפת פרטים אישיים; לא האט במועד ולא בלם את רכבו. בשל כך, הואשם המערער בעבירות שפורטו לעיל.

 

פסק-הדין של בית המשפט לתעבורה

 

3. בית המשפט לתעבורה ביקש להתוות את השתלשלות התאונה רבת-המשתתפים. בית המשפט קבע, כי רכב הפיאט של המערער הוא שפגע בניסאן, וזאת, בלא שנהדף לכיוונה על-ידי רכב אחר כלשהו. קביעה זו נשענה על מספר נדבכים, שעיקרם: ראשית, המערער עצמו, בשתי הודעות שמסר במשטרה, אישר כי היה זה הוא שפגע עם רכבו בניסאן, וכי רק לאחר-מכן פגע רכב ה- G.M.C ברכבו. בית המשפט אימץ הודעות אלה תוך העדפתן על-פני עדותו של המערער בבית המשפט, שבה חזר בו מדבריו וגרס כי חוקרי המשטרה "תפרו לו תיק". בית המשפט הדגיש כי המערער, בעדותו, הותיר "רושם עגום", כי עדותו סותרת את עדויותיהם של יתר הנהגים, וכי הודעותיו של המערער במשטרה, ובעיקר הראשונה שבהן, לא יכלו לבוא ממקור חיצוני כלשהו; שנית, מעדויות הנהגים שנסעו במכוניות האחרות אשר היו מעורבות בתאונה, עולה כי היה זה רכבו של המערער שפגע בניסאן, ולא אף אחד מכלי-הרכב האחרים; שלישית, בית המשפט דחה את האמור בשתי חוות-הדעת מטעם המערער. אשר לחוות-הדעת של המומחה מר וייסמן, שסבר כי האחריות לתאונה רובצת על נהג הקנגו, קבע בית המשפט כי אין לה בסיס, למצער לאור עדויות הנהגים האחרים. אשר לחוות-הדעת של המומחה מר ברקוביץ, שסבר כי רכב ה- G.M.C פגע ברכבו של המבקש והדף אותו לכיוון הניסאן, קבע בית המשפט, כי זו אינה עולה בקנה אחד עם הנזקים שהוסבו לכלי הרכב השונים: לפיאט נגרם נזק קשה בחזית, ולדעת הבוחן המשטרתי היה זה עקב ההתנגשות בניסאן. נזק נוסף לפיאט נתגלה בדופן הצדדית-הימנית, וזאת, לדברי הבוחן המשטרתי, עקב החבטה מה- G.M.C. אשר לניסאן – זו ניזוקה באופן קשה, מאחור. ואילו ה- G.M.C ניזוקה נזק קל ביותר בחזיתה. בית המשפט קבע, על יסוד ממצאים אלה, כי ה- G.M.C לא פגעה בפיאט בטרם פגעה זו האחרונה בניסאן, והוסיף כי "אין צורך להיות מומחה גדול על מנת להבין כי פגיעה בעוצמה רבה, יהיה הפגוש חזק ככל שיהיה, תביא בהכרח לניפוץ הזכוכית בפנס, זאת עקב ההדף". עוד תמך בית המשפט את מסקנתו במיקומו של רכב ה- G.M.C לאחר התאונה, המלמד, לשיטתו, כימהירות נסיעתו היתה נמוכה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בשתי חוות-הדעת שהוגשו מטעם המערער נתגלו סתירות, הן בינן לבין עצמן – עד כי הן "מאיינות זו את זו" – והן בתוך כל אחת מהן, "כשניכר המאמץ לחלץ את הנאשם, כמעט בכל מחיר, מהמצוקה אליה נקלע".

 

בית המשפט לתעבורה דחה גם את טענת המערער, כי הוא הגיע למקום האירוע לאחר שאירעה התאונה הראשונה, זאת בניגוד לדבריו במשטרה, כי הבחין בעצם התרחשות התאונה הראשונה וניסה לבלום את רכבו. בהקשר זה חישב בית המשפט ומצא, כי פרק-הזמן שבין התאונה הראשונה – הקלה – לבין התאונה השנייה שבאה בעקבותיה, היה קצר ביותר. בית המשפט ציין כי הזמן שהיה נחוץ למעורבים בתאונה הראשונה לצאת מכלי-הרכב, וללאה להתקשר לבעלה ולדווח לו על שארע (ואין מחלוקת כי כל זאת התרחש בטרם הגיע רכב הפיאט לזירה), הוא לכל היותר דקה וחצי. כמו-כן קבע בית המשפט, כי אין בעובדה שלא נמצאו שרידי צבע אדום – צבעה של הפיאט – בחלק האחורי של הניסאן, כדי לשנות מן המסקנה בדבר ההתנגשות בין כלי-הרכב האלה. "בוחן המשטרה" – כך ציין בית המשפט – "קבע כי לא בהכרח צריך להיוותר צבע אדום בפגוש האחורי של הניסאן כיוון שההתנגשות היתה בין חלקים בולטים ולא בדופן צבוע". לבסוף, קיבל בית המשפט את הסברו של הבוחן המשטרתי, לפיו בשל עומס העבודה הרב בו היה נתון סימן בתחילה בסקיצה סימן בלימה אחד בלבד, ואילו בתרשים סימן שניים.

 

סוף דבר, בית המשפט לתעבורה הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. בגזר הדין סקר בית המשפט את האמור בתסקיר המבחן לגבי המערער, את גילו של המערער בעת התאונה (20 שנים), את הנסיבות החמורות של התאונה ואת תוצאותיה הקשות. בהתחשב בכל אלה, השית על המערער עונש כמפורט לעיל.

 

המערער פנה לבית המשפט המחוזי בערעור על הרשעתו, ולחלופין – על חומרת העונש שהוטל עליו.

 

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי

 

4. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה, אם כי לא אימץ את ממצאיו של בית המשפט לתעבורה, במלואם. קביעתו של בית המשפט לתעבורה, כי המבקש לא הקפיד על שמירת מרחק, היתה, לדעת בית המשפט המחוזי, מוטעית, שהרי, המבקש הגיע למקום התאונה הראשונה אחרי שכל הנוסעים כבר יצאו מכלי הרכב, ולאה אף הספיקה לשוחח בטלפון עם בעלה. עם זאת, בית המשפט קבע כי המבקש אכן הופתע מהאירוע שנגלה לנגד עיניו, לאמור – מה"אירוע המתמשך של חניית כלי הרכב המעורבים בתאונה, עם אורות מהבהבים על הכביש".

 

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי הפיאט היא שהסבה את הנזק לניסאן, זאת לאור העובדה שבאף אחד מכלי הרכב האחרים שהיו מעורבים בתאונה, לא נמצאו נזקים שיכולים להלום את הנזקים שנגרמו לניסאן. בית המשפט ציין כי גם המומחה מטעם המערער אישר כי היה מגע בין הפיאט לניסאן, ובסופו של דבר, גם המערער לא חלק על כך. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי "המעיכה והנזק הקשה למכסה המנוע גורמים לכך שגם האזור שלא בא במגע ישיר עם הניסאן ימעך ויינזק. מאחר והנזק בחזית הפיאט נע, לכל הדעות, משמאל לימין, ניזוק גם חלק החזית מימין, שלא בא במגע ישיר עם הניסאן". בית המשפט עמד על הדברים שאמר המערער בהודעתו במשטרה, עליהם גם חזר, בהודעה נוספת, יום למחרת.

 

הטענה כי רכבו של המערער נהדף, על-ידי רכב אחר, מאחור, לכיוון הניסאן, נדחתה אף היא על-ידי בית המשפט המחוזי. אשר לטענה כי רכב ה- G.M.C פגע בפיאט מאחור עובר לפגיעה בניסאן, קבע בית המשפט כי הנימוק שנתן בית המשפט לתעבורה, בדחותו תזה זו, לפיו אין היא מתיישבת עם הנזקים שנגרמו ל- G.M.C, "יש בו ממש", אולם אין בו צורך, לאור דברים שאמר המערער עצמו בחקירתו, כי "לאחר המגע רכב ג'י.אם.סי פגע בי מאחור מצד ימין שלי. הרכב שפגעתי הסתחרר ונעצר". אשר לטענת המערער, כי רכב מסחרי לבן, שנעלם אחר-כך, פגע ראשון בניסאן, גרם לסחרורה, ורק אחר-כך פגע בה רכבו של המערער, קבע בית המשפט כי לא הובאה כל ראיה לקיומו של רכב כזה, וכי קשה להניח ש"האדמה בלעה אותו". הטענה כי רכב הקנגו הוא שפגע בניסאן, נדחתה גם היא, לאור היעדר התאמה בין הנזקים שנגרמו לכלי-רכב אלה, ולאור עדויות הנהגים השונים.

 

גם הערעור על חומרת העונש – נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי.

 

מכאן הערעור שבפנינו, המופנה, גם הוא, הן כנגד עצם ההרשעה, והן כנגד חומרת העונש.

 

הטענות בערעור

 

5. המערער גורס, כי הותרת ההרשעה בעינה נגועה בחוסר צדק "בולט, קיצוני וזועק לשמיים". לטענתו, קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי "המעיכה והנזק הקשה למכסה המנוע [של הפיאט] גורמים לכך שגם האזור שלא בא במגע ישיר עם הניסאן ימעך וינזק" – היא קביעה שבמומחיות, שלא היה לה מקום. עוד טוען המערער, כי משבוטלו, על-ידי ערכאת הערעור, מקצת מקביעותיה של הערכאה המבררת, נשמט השטיח מתחת להרשעה, ולכל היותר היה מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט לתעבורה. המערער סבור כי עלה בידו להציג תרחישים חלופיים לקרות התאונה, שיש בהם מן ההיגיון, והיוצרים ספק סביר בדבר אשמתו. לדברי המערער, רכב אחר – "נהג הקנגו ולחילופין רכב אלמוני" – הוא שפגע בניסאן, גרם לה להסתחרר, ורק לאחר-מכן פגע בה רכב הפיאט. טענה נוספת של המערער היא, כי יתכן ורכב שנסע לפניו סטה "ברגע האחרון" וכך נחלץ מן התאונה, ואילו המערער לא הצליח להיעצר, שכן היה זה "מאוחר מדי". המערער מטעים, כי לפי כל ההערכות, הוא לא נסע במהירות מופרזת.

 

לחלופין, מלין כאמור המערער על חומרת העונש שהוטל עליו.

 

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות, מסקנתי היא כי דין הערעור לעניין ההרשעה, להידחות בעיקרו. עם זאת, ואף שהמערער אינו טוען לעניין זה במילים מפורשות, סבורני כי יש לבטל את הרשעתו של המערער בעבירה של אי-שמירת רווח בין רכב לרכב, לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה. כמו-כן, סבורני כי יש להקל בעונשו של המערער, כמפורט להלן.

 

ההרשעה

 

6. הערעור, רובו ככולו, מכוון לממצאים העובדתיים של הערכאות הקודמות. בכגון דא, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, על אחת כמה וכמה לאחר שהנושא לובן בשתי ערכאות. בענייננו, הן בית המשפט לתעבורה, והן בית המשפט המחוזי, בדקו היטב את החומר שהובא לפניהם, ובפסק-דין מפורט ניתחו את המסקנות העולות ממנו. אמנם, התאונה נשוא ענייננו, שניתן לומר עליה כי "העכבר הוליד הר", יצרה תוהו ובוהו על הכביש, והסבה נזק רב לנפש, לגוף ולרכוש. אולם, בסופו של יום, ניתן לחלץ ממצאים אודות השתלשלות העניינים. ואכן, המסקנות בדבר חלקו של המערער באירוע, כפי שפורטו בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, מבוססות על אדנים מוצקים דים. לעניין זה נדגיש את הנקודות הבאות:

 

7. המערער הציג, ועדיין מציג, גרסאות עובדתיות שונות – חלופיות – בדבר קרות התאונה ומעורבותו בה. גרסתו השתנתה מזמן לזמן, וגם היום אין הוא דבק בגרסה עובדתית אחת, המשקפת לשיטתו, כמי שהיה מעורב בתאונה, את האירועים לאמיתם. לפיכך, לא בכדי אימצו לבסוף הערכאות הקודמות את דבריו של המערער זמן קצר לאחר התאונה, בהודעותיו במשטרה. כך, ביום התאונה, אמר המערער בחקירתו כי משהבחין בתאונה שאירעה לפניו, בנתיב נסיעתו, הוא ביצע בלימת חירום, אך לא הצליח לעצור ופגע ברכב הניסאן. הוא מספר, כי "לאחר המגע, רכב ג'י.אם.סי פגע בי מאחור בצד ימין שלי. הרכב שפגעתי הסתחרר ונעצר", ולאחר מכן מוסיף ומבהיר כי את רכב ה- G.M.C ראה לראשונה לאחר צאתו מרכבו-שלו. בהודעתו השנייה, שנגבתה יום למחרת, מסיר המערער כל ספק, באמרו: "ברצוני להוסיף שהרכב הניסן שפגעתי בו היה בניצב אלי כשחזית רחבו לכיוון אי התנועה. וגם לאחר שרכב GMC פגע ברכבי הוא דחף את רכבי קדימה ואז שוב פעם רכבי פגע ברכב הניסן". מזיכרון דברים, שנערך במשטרה והוגש לבית המשפט לתעבורה, עולה כי יומיים לאחר התאונה הגיע המערער, מלווה באביו, לתחנת המשטרה, וזה האחרון התערב ואמר כי "לבנו גרסה חדשה שונה לתאונה, האב סיפר כי בנו אמר לו שרכב מסחרי נסע לפניו וברגע האחרון לפני התאונה הרכב סטה ימינה".

 

עדותו של המערער, בבית המשפט, הציגה תיאור אחר של התאונה. בתמצית, העיד כי הבחין ב"מצב של תאונה", בלם בלימת-חירום אולם פגע עם חזית מכוניתו בדופן השמאלית של רכב לבן, שאת סוגו אינו זוכר ("זה יכול להיות רכב ניסאן"), ואשר היה מצוי במצב של סחרור. עדותו של המערער בבית המשפט לא זכתה לאמונו של בית המשפט לתעבורה, שאף הדגיש כי היא הותירה בו "רושם עגום". ברגיל, אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאי מהימנות שכאלה, והמקרה שבפנינו אינו מקים סיבה לסטות מכלל זה. אין לנו צורך לפרט את כל הסתירות שהמבקש נקלע אליהם, בעדותו, הן עם דבריו שלו-עצמו בהודעותיו (כגון כי לאחר שפגע ברכב שהיה לפניו, זה האחרון הסתחרר), והן עם דבריהם של עדים אחרים ועם ממצאים ועובדות. נדגיש, כי בניגוד לדבריו בבית המשפט, הרי הודעותיו של המבקש במשטרה, עולות, במידה רבה, בקנה אחד, עם עדויות הנהגים האחרים ולא פחות מכך, עם הממצאים הפיזיים שהעלה הבוחן המשטרתי שבדק את כלי-הרכב.

 

8. אשר לגרסת הנהגים האחרים: נהג ה- G.M.C העיד, כי בהתקרבו למקום התאונה הבחין ב"ערימה של מכוניות", כלשונו, כאשר "הפיאט הייתה אחרונה בשורת המכוניות שהייתה מעורבת בתאונה". לדבריו, הוא ניסה להתחמק אולם פגע "בכנף הקיצוני ימנית אחורית או בדלת הימנית אחורית של הפיאט האדומה", ואז פגע בו – ברכב ה- G.M.C – רכב נוסף, "אני חושב שזה היה רנו קונגו (טנדר)". בהמשך עדותו שב נהג ה- G.M.C והבהיר כי עוד בטרם פגע רכבו ברכב הפיאט, היה זה האחרון מעורב בתאונה. יצוין, כי אינני רואה חשיבות רבה בכך שבמהלך החקירה הנגדית אמר עד זה, כי כאשר התנגש עם רכבו ברכב הפיאט, "הוא [רכב הפיאט] כבר היה מעורב בפגיעה ברנו ובטויוטה… זאת אומרת שהיה רנו נוסף". כפי שמסביר העד בהמשך, יתכן וטעה ולא מדובר ברנו כי אם ברכב אחר – מן הסתם רכב הניסאן, שאין מחלוקת כי היה מעורב בתאונה הראשונה עם הטויוטה.

 

נהג רכב המגאן, מצדו, סיפר כי נסע בנתיב השני משמאל ואז ראה "פיאט אדומה בנתיב השמאלי מתנגשת ברכב אחר… לאחר מכן, ראיתי רנו קונגו מסחרית… רחוקה ממני והיא נכנסה בתוך ההמולה הזאת. לא יודע במי היא התנגשה הרנו קונגו אבל זה היה אחרי שהפיאט נכנסה ברכב אחר…". נהג רכב המגאן סיפר עוד, כי הוא עצמו התנגש אחר-כך בפינה השמאלית אחורית של רכב הקנגו ש"עף אלי", כדבריו. כמו-כן ציין נהג רכב המגאן כי ראה רכב G.M.C שנע משמאל לנתיב נסיעתו. אמנם, עד זה ציין כי איננו זוכר אם הפיאט פגעה בניסאן או להיפך – אולם ברור, ואיש אינו טוען אחרת, שהאפשרות השנייה – לפיה הניסאן התנגשה בפיאט – איננה משקפת את המציאות. באשר לעדות נהג הקנגו – זה לא זכר כדבעי את פרטי האירוע, אך זכר כי רכבו קיבל מכה לא חזקה מאחור, שהדפה אותו קדימה, ואז חש במכה נוספת, בצד שמאל באזור החזית.

 

9. אשר לעדות הבוחן המשטרתי: זה ביצע בדיקה במקום האירוע, זמן קצר לאחר התרחשותו, וכן ביום למחרת, עת ביצע במגרש החנייה שאליו הובאו כלי-הרכב, בדיקת התאמת-נזקים. מסקנותיו של הבוחן המשטרתי, בתמצית, היו כדלקמן: רכב הפיאט של המערער החל לפנות ימינה, תוך כדי בלימה, והתנגש חזיתית ברכב הניסאן; רכב ה- G.M.C פגע, בצד שמאל של חזיתו, בדופן הימנית של הפיאט; הפיאט פגעה עם חזית צד ימין שלה, בקצה האחורי שמאלי של הקנגו, אשר, מצדה, הסתובבה והתנגשה בחזיתה עם המגאן. הבוחן המשטרתי הדגיש, כי הנזק הקשה שנגרם לחזית הפיאט, והנזק הקשה שנגרם לחלק האחורי של הניסאן, באו כתוצאה ממגע בין שני כלי-הרכב הללו, וכי לא מצא בבדיקתו רכב אחר, פרט לרכב הפיאט, שנזקיו מתאימים לנזקים שנתגלו על הניסאן. עוד ציין הבוחן, כי הנזק שנגרם לדופן הימנית של הפיאט, הוסב לה בשל ההתנגשות עם ה- G.M.C.

 

הנה כי כן, מן העדויות שהשמיעו הנהגים, לרבות מהודעות המבקש במשטרה, וכן מדוח הבוחן המשטרתי, עולה התמונה הבאה: חזית מכונית הפיאט של המערער פגעה ברכב הניסאן, מאחור, והדפה אותו קדימה. או אז הגיע רכב ה- G.M.C ופגע בפיאט. לבסוף, נכנסו לזירת התאונה גם מכוניות הקנגו והמגאן. יודגש, כי על רכב הניסאן, מאחור, לא נמצאו סימנים של צבע אדום – הוא צבעה של הפיאט – אולם הבוחן המשטרתי נתן לכך הסבר, לפיו "פה ההתנגשות היתה בחלקים הבולטים ולא בדופן הצבוע", והסבר זה אומץ על-ידי הערכאות הקודמות. גם המומחה מטעם המערער, מר ברקוביץ, מאשר, לעניין זה, כי "הנזק בחזיתו של הפיאט נגרם כתוצאה מהמגע בין חזית רכב זה לחלקו האחורי של רכב הניסאן…".

 

10. נשוב לגרסת המערער: לא זו בלבד שעדותו-שלו איננה עקבית, כאמור, אלא שכל אחד מן המומחים מטעמו, הציג אף הוא גרסה משל עצמו באשר לנסיבות התאונה ולאחראי לה. הערכאות הקודמות דחו את האמור בחוות הדעת האלה, ואין לנו אלה לאמץ את מסקנותיהן. המומחה, מר וייסמן, סבר כי רכב הקנגו, דווקא, הוא שפגע בניסאן, וכתוצאה מכך הסתובב. בשלב זה, לדעתו של מר וייסמן, התנגשה הפיאט של המערער ברכב הקנגו. חוות-דעת זו מתנגשת חזיתית עם העדויות שנשמעו, עם הממצאים שנקבעו ועם דברי המערער עצמו במשטרה. זאת ועוד, מר וייסמן התבסס על העובדה, שבחזית רכב הקנגו נמצא סימן של צבע אדום – צבעה של הפיאט – דא עקא, שהוא עצמו מודה, כי לפי שיטתו-שלו, הנזקים החמורים שנגרמו לפיאט מחייבים הותרת כמות צבע גדולה על הרכב האחר, אך כאלה לא נמצאו על אף אחת מהמכוניות שהיו מעורבות בתאונה, לרבות לא על הקנגו: "אני מסכים" – כך מר וייסמן – "שבאיזשהי מכונית שגרמה את הנזק בפיאט צריך להימצא צבע מסיבי. אני מסכים, שלא נמצא צבע מסיבי בשום מכונית…". מר וייסמן לא הראה, כי קיימת התאמה בין נזקי הקנגו לנזקי הניסאן או הפיאט, אדרבא, לדבריו "… הנזק שנמצא בפיאט הוא קשה מבחינת חומרתו ולא מתאים לנזק שנמצא בקנגו. יכול להיות שלאחר מכן, הפיאט התנגש עם עוד מישהו, אך זאת אני לא יכול לקבוע". בשלב מסוים בעדותו מנסה המומחה להסביר: "לשיטתי מספר רכבים פגעו בחזית הפיאט או אולי הוא פגע גם בגדר הבטיחות", אך מיד אחר-כך אומר: "אני חוזר בי. הסבירות שהפיאט פגעה בגדר הבטיחות היא סבירות נמוכה". קיצורו של דבר, אין בפי המומחה הסבר כיצד נגרמו הנזקים שנמצאו על רכב הפיאט. הסבר כזה מצוי בדוח שערך הבוחן המשטרתי, כאמור. ניתן להוסיף ולהפליג באשר לתמיהות שמעלה חוות הדעת של מר וייסמן, אולם נראה כי אין צורך בכך, מה גם שזו מנוגדת תכלית הניגוד לחוות-דעת המומחה האחר מטעם המערער – מר ברקוביץ – שהטיל את האחריות לתאונה על שכמו של נהג ה- G.M.C, אולם אישר כי הנזק החמור שנגרם לפיאט הוסב לה כתוצאה מההתנגשות עם הניסאן, וכי לא היתה התנגשות חזיתית בין הפיאט לבין הקנגו. לשיטתו של מר ברקוביץ, רכב ה- G.M.C פגע מאחור ברכב הפיאט, וגרם בכך להתנגשות בין רכב הפיאט לרכב הניסאן. אלא שחוות-דעת זו סותרת לא רק את חוות-דעת המומחה האחר מטעם ההגנה, אלא גם את דברי העדים ובפרט את דברי המערער עצמו, בהודעותיו במשטרה, כי רכב ה- G.M.C פגע בפיאט רק לאחר ההתנגשות בין זו האחרונה לבין הניסאן.

 

11. נקודה אחרונה: אחת הגרסאות שמעלה המערער בפנינו (אחת מני כמה, כאמור), היא כי בין זירת התאונה הראשונה לבין רכבו-שלו היו מספר כלי-רכב אחרים. אלה, לפי גרסה זו, בין שפגעו בניסאן ובין שלא, הספיקו לסטות "ברגע האחרון" ואילו בידי המערער לא היה סיפק לעשות זאת. המערער שח אודות רכב לבן אלמוני, והוא מפנה לעדותו של נהג הקנגו, שהזכיר גם הוא, בהודעתו, רכב מסחרי לבן. אלא שנהג הקנגו סבר, כי הרכב המסחרי הלבן לא היה מעורב בתאונה, ואכן, לא נמצא בזירת התאונה הרכב בו מדובר. מכל מקום, ספק רב אם יש בגרסה זו של המערער כדי להואיל לו, שהרי מלמדת היא כי המערער לא שמר על מרחק כנדרש מכלי-הרכב שנסעו לפניו, לאמור – על ריווח המאפשר לעצור, בכל עת, את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה. ואם לא שמר המערער על מרחק מתאים מכלי-רכב שנסעו לפניו, וכתוצאה מכך הופתע כאשר סטה הרכב שלפניו ולא היה סיפק בידו לעצור, אזי ממילא אין בתזה זו כדי לפטור אותו מאחריות.

 

12. סוף דבר, לא מצאתי עילה להתערב במסקנה המרשיעה אליה הגיעו שתי הערכאות, שדנו בעניינו של המערער, בעיקרה. עם זאת, לאור מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שיש לקבלה, כי בית המשפט לתעבורה שגה בקביעתו כי המערער לא שמר מרחק מכלי הרכב שהיו לפניו, מן הדין היה לזכות את המערער מן העבירה של אי-שמירת מרחק, לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה. במובן זה, מתקבל אפוא הערעור. יתר מרכיבי ההרשעה – יעמדו בעינם.

 

העונש

 

13. על המערער הושת, כאמור, עונש של שנים-עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל; שמונה-עשר חודשי מאסר על-תנאי; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של עשר שנים; וקנס בסך 5,000 ש"ח.

 

&nb, sp; בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשאלות הנוגעות לחומרת העונש. במיוחד כך במסגרת "גלגול שלישי". זאת ועוד, מקובל עלינו כי אין מנוס, בקביעת העונש בעבירות כגון גרם מוות ברשלנות, מלשקף את החומרה הרבה הטמונה בעבריינות הכביש – שקורבנותיה רבים. אכן, ענישה חמורה היא מרכיב שאין-בלתו בהתמודדות הקשה עם תופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו, וברגיל, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות השתת עונש חמור, הכולל הורדת הנהג מן הכביש לתקופה ארוכה ומאסר בפועל. עם זאת, אין זהו כלל חלוט, ויש ששיקולים של צדק יעמידו עילה להתערבות ולהקלה בעונש.

 

&nb, sp; נהיגתו הרשלנית של המערער גרמה לתוצאה טרגית – קיפוח חייהם של שני אנשים, ופציעה של אחרים, מקצתם קשה. המציאות מלמדת כי לעיתים, חו, סר תשומת-לב או התרשלות רגעית עלולים להסתיים באסון כבד. במקרים כאלו, אף כי יש בהם כדי לבסס הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עשוי בית המשפט, בנסיבות חריגות, להימנע מהטלת עונש של מאסר בפועל, ולהסתפק בעונש של פסילת רישיון לזמן ארוך ומאסר לריצוי בעבודות שירות (ראו למשל רע"פ 4732/02 ענת סורפין (לביא) נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 760). סבורני, כי המקרה שבפנינו בא בגדר מקרים חריגים אלו.

 

ראשית, ראוי להביא בחשבון העונש את גילו של המערער בעת האירוע (20 שנים), את הזמן הרב שחלף ממועד התא,, , , , ו, נה (כחמש שנים), ואת הנתונים העולים מתסקירו, לאמור – היותו בחור נורמטיבי, ללא עבר פלילי מכביד לרבות בתחום התעבורה, אשר שירת,, ,, כלוחם בצבא וכיום הוא עובד למחייתו, לומד ואף מתנדב בקהילה. שירות המבחן המליץ להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, וכן להעמידו בפיקוח שירות המבחן ולהורות על שילובו בקבוצה טיפולית מתאימה. מבחינת נסיבות האירוע, לצד התוצאה הקשה של התאונה, אין לדעתי להתעלם מן העובדה, עליה עמדו הערכאות הקודמות, כי המערער הופתע מהמחזה שנגלה לנגד עיניו, והגיב, אמנם בדרך שגויה והרת-אסון, למפגע שהיה זה מכבר בכביש, עקב התאונה הראשונה. לא הוכח כי נהיגתו של המערער היתה "פרועה" – הוא לא חטא באי-שמירת מרחק ונסע, על-פי האמור בכתב-האישום, במהירות של 57 קמ"ש בכביש החוף. כמו-כן, יש לזכור כי כלי-רכב נוספים היו מעורבים בתאונה, ומתיאור ההתרחשות אנו למדים כי לא רק המערער כשל בניסיונו להימנע מהתנגשות. הוסיפו לכל אלה את זיכויו של המערער, היום, מעבירה לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה, והמסקנה המתבקשת לדעתי היא, כי במקרה זה ראוי להימנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל. זהו, כלשונה של השופטת שטרסברג-כהן בפרשת סורפין הנ"ל, "אחד המקרים החריגים בהם ראוי לתת לנסיבותיו האישיות של הפרט על רקע נסיבות המקרה, משקל משמעותי".

 

אשר על כן, אציע לחברי לקבל את הערעור על חומרת העונש, באופן שעונש המאסר בפועל של 12 חודשים יופחת ויועמד על 6 חודשים, אשר ירוצו בעבודות שירות, אם יימצא המערער מתאים לכך. העונשים האחרים – מאסר על תנאי, פסילה וקנס – יוותרו בעינם. המערער יעמוד תחת פיקוח שירות המבחן במשך שנה. במסגרת הפיקוח ישתתף המערער בקבוצה טיפולית בהתאם להמלצת שירות המבחן.

 

הממונה על עבודות השירות ימציא, בתוך 30 ימים מהיום, חוות-דעת לגבי התאמתו של המערער לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו בעבודות שירות וכן לגבי מקום ומועד ההתייצבות לביצוע עבודות אלה.

 

סוף דבר

 

הערעור מתקבל בשני עניינים כדלקמן: הרשעתו של המערער בעבירה של אי-שמירת רווח בין רכב לרכב, לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה – מתבטלת; עונשו של המערער יומר, בהתאם לאמור לעיל.

 

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש:

 

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

אני מסכים.

ש ו פ ט

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.

 

ניתן היום, כ"ג בכסלו התשס"ה (6.12.04).

 

 

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן