בדיקת שכרות – סירוב להיבדק עברה עצמאית נפרדת

סירוב לעבור בדיקה לגילוי אלכוהול – עברה נפרדת

עברה נוספת מתרחשת, כאשר הנהג מסרב להיבדק בדיקת דם או בדיקה אחרת, למשל בדיקת נשיפה. זאת, על מנת לבחון האם אכן מדובר בנהג שיכור. במקרה זה, נקבע בחוק עונש מאסר של שנה או קנס בשיעור של 10,000 ₪. מה גם שבית המשפט אף רשאי לפסול את רשיון הנהיגה של הנהג לתקופה של שנתיים.

על פי הדין בארץ, המידה המרבית המותרת של אלכוהול בדמו של הנהג היא 50 מיליגרם – אחוז השווה לכ-2 עד 2.5 פחיות בירה, בהתאם למשקלו של הנהג. כך, למשל, אדם השוקל 60 – 70 ק"ג יגיע למידה המרבית לאחר שתייה של כשתי פחיות בירה או כשתי כוסיות משקה חריף, לדוגמה וודקה, וויסקי, ערק, ברנדי או ליקר; אדם שמשקלו כ-100 ק"ג יגיע לאותה מידה לאחר שתייה של כשלוש פחיות בירה או כשלוש כוסיות משקה חריף.

 

יחד עם זאת, גם כמות קטנה יותר עלולה להשפיע לרעה על מספר תפקודים החיוניים לנהיגה, כגון זמן תגובה, שדה ראייה, רגישות העין לסנוור והנטייה ליטול סיכונים בנהיגה. לשם השוואה, באנגליה המידה המרבית המותרת היא 80 מיליגרם אחוז בעוד שברוב מדינות בארה"ב המידה המרבית המותרת היא 100 מיליגרם אחוז (למעט רכב כבד). לעומתן, ביפן, אוסטרליה וחלק ממדינות אירופה אסורה נהיגה כלל בהשפעת אלכוהול – בכל כמות שהיא.

 

כדי להוכיח עברה של נהיגה בשכרות יש לשכנע את בית המשפט כי הבדיקה לגילוי אלכוהול נעשתה כדין. כאשר מתעורר ספק לגבי ממצאי הבדיקה, התוצאה תהיה זיכוי הנהג. כך היה בעניינו של נהג, אשר הואשם בבית המשפט המחוזי בחיפה בגרימת תאונת דרכים קטלנית כשהיה שיכור. במקרה זה, השופט קיבל את טענות הסניגור לפיהן:

  • התביעה לא הוכיחה שחיטוי אזור הדקירה לצורך בדיקת הדם נעשה בחומר אשר אינו מכיל אלכוהול.
  • בוחן המשטרה לא מילא טופס, שהיה אמור לפרט את הצעדים שננקטו לנטילת דגימת הדם מהנאשם.
  • בחוות הדעת של מומחה התביעה, לא הייתה התייחסות ולא נשללה האפשרות, שלפיה הנאשם נטל תרופה לפני שדמו נבדק.

 

לפיכך, התעוררה במקרה זה שאלה מעניינת והיא האם בנטילת דגימת דמו של הנאשם ללא רשותו, ניתן לראות פגיעה בזכותו של הנאשם שלא להסכים לבדיקה, (זאת למרות שאי הסכמה כשלעצמה הנה עברה)—שכן, הנאשם לא היה בהכרה ונבצר ממנו עקב כך לסרב לבדיקה החודרנית. הואיל והטענה לא נטענה על ידי הסניגור, השופט לא פסק בסוגיה והותירה לעת מצוא.

 

תקנה 169 לתקנות התעבורה מפרטת את ההסדרים הנוגעים לבדיקת רמת האלכוהול בגופו של הנהג. מדובר בבדיקת דם, אשר נעשית במעבדה בבית-חולים או בבדיקת נשיפה אשר יכולה להיערך בצד הדרך בעת עצירת הנהג. נהג המסרב להיבדק, מכל סיבה שהיא, צפוי, כאמור, להרשעה עקב הסירוב. זאת כעברה עצמאית ונפרדת – ללא קשר לשאלת היותו שיכור.

 

כיום, מתעוררת שאלה לעניין החוקתיות של תקנה 169 לתקנות התעבורה המחייבת את הנהג להסכים להיבדק "בדיקת אלכוהול" באמצעות מחט החודרת לגופו, כשהסירוב למלא אחר הדרישה מהווה עברה. שאלה זו עולה, לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאור ההוראות הכלליות בחוק סדר הדין הפלילי, העוסקות בחיפוש בגופו של חשוד והמסדירות את הנושא.

 

טענה זו נדונה בבית המשפט לתעבורה ברמלה בפני השופט ירון לוי. השופט פסק, כי תכלית התקנה היא להגן על שלום הציבור מפני הסכנה שבנהיגה בשכרות, על-כן גם אם הבדיקה פולשנית וחודרנית, מוסמך השוטר לחייב את עריכת הבדיקה ואין להגביל את המשטרה בעבודתה זו – המגינה על הציבור. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א, אולם שופט בית המשפט המחוזי בת"א, אריה אבן ארי, דחה אותו. השופט קבע, כי למרות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אין לשלול מהשוטר את האפשרות לחייב את הנהג להיבדק בבדיקת דם ואין להתנות זאת בתנאי מוקדם של ביצוע בדיקת נשיפה.

 

לאחרונה, דן בית המשפט העליון בערעורו של נהג, אשר סירב להיבדק פעם שנייה בבדיקת נשיפה. הסניגור טען בפני בית המשפט, שאין הצדקה לדרוש מנהג להיבדק פעם נוספת, רק משום שהבדיקה הראשונה נכשלה; עוד טען, כי צריך לזכות את הנהג מעברה של סירוב להיבדק פעם נוספת, משום שבית המשפט המחוזי כבר זיכה את הנהג מנהיגה בשכרות.נהיגה בשכרות-1

 

בית המשפט העליון דחה את טענות הסניגור וקבע, שהסירוב להיבדק הוא בגדר עברה עצמאית ונפרדת ללא קשר הכרחי לעברה של נהיגה בשכרות. כן, קבע כי הנהג חייב לשתף פעולה עם השוטרים ולהסכים לבדיקה נוספת, גם אם בבדיקה הראשונה לא התגלו ממצאים ברורים.

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן