אנציקלופדיה תעבורה – ערך ר`

  

  1. רמזור – ת.ד. קטלנית (לקולא) בית המשפט המחוזי הקל בעונש, מכוון שגם הנהג המנוח, המעורב "נכנס באדום". ראה ק', עבירות תעבורה עו"ד אילון אורןקטלני, ערך מס' 9.

– ע"פ 70406/01, אברהים מרקוס נ' מ"י, בית משפט מחוזי-ת"א, פס"ד 5/6/01.

 

  1. ראיות – (לחומרה) בית המשפט דחה את בקשת המדינה להגיש פרוטוקול והחלטה מתיק בית המשפט לענייני משפחה, שניתנו במסגרת בקשה לצו הגנה, כראייה לאמיתות תוכנם או כ"סיוע עצמי" לעדות המתלוננת במסגרת הליך פלילי. יש לציין, כי מדובר בתעודה ציבורית, אשר יכולה להיות ראייה חפצית לכל דבר, בתנאי שעמדה בתנאי הקבילות הנדרשים בחוק.

– ת"פ (שלום י-ם) 3620/98 מ"י נ' מונטליו, טרם פורסם, הסניגור 27, יוני 99', עמ' 16.

 

  1. רשיון נהיגה – (קבלתו במרמה) – (לחומרה) המערער הורשע בנסיון לקבלת דבר במרמה, לאחר שניסה להעתיק במבחן עיוני. בית המשפט גזר על הנאשם 18 חודשי מאסר בפועל וקנס בגובה 5,000 ש"ח. בית המשפט מסביר את העונש החמור יחסית בכך, שהקטל בדרכים מחייבו להעביר מסר ברור ומרתיע לחברה וזאת בענישה הולמת של עבריינים מסוג זה. בית המשפט לא מצא בעובדה שהנאשם נמצא בטיפולים במרכז לבריאות הנפש, סיבה להקלה בעונש.

– ע"פ (ת"א) 1165/97 יזדראלוב נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 9, דצמבר 97', עמ' 19.

 

  1. רכב – (זיוף) – (אחריות רשות הרישוי) – בית המשפט פסק, כי משרד התחבורה (אגף הרישוי) חב חובת זהירות מושגית כלפי רוכשי רכב משומש, אשר מבצעים את העברת הבעלות באמצעותו, ותוך הסתמכות על המידע המצוי ברשותו. במקרה זה הרשלנות התבטאה בכך, שאגף הרישוי איפשר לבנק הדואר לבצע העברות בעלות בכלי רכב משומשים, מבלי לתת בידיו את כל הנתונים החיוניים לזיהוי הרכב. כמו כן, נקבע, כי גם המשטרה התרשלה ולא יצאה ידי חובת הזהירות המוטלת עליה, לפעול ולדווח, בדחיפות, למשרד הרישוי, על מנת למנוע את ביצוע העיסקה ואת הנזק לתובע.

– ת"א (שלום-ת"א) 15887/98 מורשת יעקב ואח' נ' מ"י, משרד התחבורה (אגף הרישוי), משטרת ישראל (המשרד לבטחון פנים), טרם פורסם, "סקירה שבועית", גיליון 512, 6/11/01, עמ' 5.

 

  1. ראיות – (הרשעות קודמות של מתלוננת) בית המשפט המחוזי קובע, כי לסניגור יש זכות לקבל מן התביעה, עפ"י דרישתו, את רשימת ההרשעות הקודמות של המתלוננת, בטרם חקירתה הנגדית. החלטה שלא לאשר בקשה, כאמור, נתנת לערעור מכח ס' 74 ו 108 לחוק סדר הדין הפלילי. במקרה דנן, מדובר בנאשם שהנו עיוור, אשר הואשם בתקיפת אשתו לשעבר. הנאשם טען, כי המתלוננת היא זו שתקפה אותו.

– בש"פ (מחוזי – ת"א) 92120/99 אלימלך נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 34, ינואר 2000, עמ' 18.

 

 

  1. ראיות – (בדיקות D.N.A) הכותב טוען, כי יש להתייחס באופן ביקורתי לראיית ה D.N.A ולא לתפוס אותה כראייה בעלת כח הוכחתי אבסולוטי. אין להסתפק, לצורך הרשעה, בהתאמה בין ממצאים, שנמצאו בזירת הפשע ובין D.N.A שנלקח מהנאשם, אלא יש להוסיף ולשאול, מהי מידת השכיחות של אותו פרופיל גנטי באוכלוסיה. בת"פ 10379/98 בחן  השופט לוי, את השאלה לעומקה וקבע, כי לאור השתייכות הנאשם לעדה הבדואית ושכיחות נישואי קרובים במשפחתו, הרי שגם לאור ההתאמה, עדיין נותר מרחב של ספק ואין לבסס הרשעה על בדיקה זו, באופן בלעדי. הביקורת על החישובים הסטטיסטיים המוצגים בפני בתי המשפט, מתרכזת בכך שהחישובים לא לוקחים בחשבון קיומן של תת אוכלוסיות ומיקרו אוכלוסיות, בכך שהנתונים הינם מטעים ולא עונים על השאלה שבפני בית המשפט וכן בכך שקיימים אחוזי טעות שאינם ידועים מראש.

– המודל הביקורתי לבדיקות דנ"א / אושרה קנצפולסקי, עו"ד, הסניגור 35, פברואר 2000, עמ' 3.

 

  1. ראיות – (בדיקות D.N.A) חשיבותן בצמצום חקירות ממושכות ומניעת מעצר חשודים, בעיקר בעבירות מין, בזיהוי גופות וחלקי גופות באירועים רבי קורבנות ולעיתים דווקא בקביעת חפותם של חשודים. בארץ מקובלת, כיום בעיקר שיטה המתבססת על טכניקת ה PCR, טכניקה המצמצמת את האפשרות לטעות, מאפשרת הצגה בהירה של הממצאים בבית המשפט ומפשטת את נושא הסטטיסטיקה.

– דנ"א במשפט שמוש זהיר בכלי רב עוצמה (תגובה על מאמרה של עו"ד קנצפולסקי) / ד"ר מיה פרוינד ופורפ' עוזי מוטרו, הסניגור 35, פברואר 2000, עמ' 7.

 

  1. רשיון נהיגה – (אי חידוש עקב קנסות) – (זיכוי) ראה באות ק', קנס, ערך מס' 33.

– ת"פ (שלום – י-ם) 25482/97 מ"י נ' אוחיון, טרם פורסם, הסניגור 35, פברואר 2000, עמ' 20.

 

  1. רשלנות – (לחומרה) – ראה באות ט', טרקטורון, ערך מס' 2.

– ב"ש 90219/02 פוגל נ' מ"י, טרם פורסם.

 

  1. רשיון נהיגה – (אי חידוש בגין קנסות) הנאשם הואשם בנהיגה ללא רשיון. רשיונו של הנאשם לא חודש מהטעם, שלא שילם קנסות, בהם חויב בתיקים שונים. בית המשפט מדגיש, כי לכל אדם קיימת הזכות לנוע באופן חופשי בדרכים, זכות הנובעת מחופש התנועה ומהזכות לחופש העיסוק. זכות זו אינה מוחלטת, אלא יש לאזנה עם אינטרסים אחרים, ביניהם זכותו של הציבור לחיים ולבטחון. מאחר ומדובר בתקנה שתוקנה לפני חוקי היסוד, לא ניתן לבטלה, אך יש לפרשה לאורם. בית המשפט בוחן האם התקנה עומדת בפסקת ההגבלה וקובע, כי התנאת הוצאת רשיון בתשלום קנסות עם הדרישה לציות להוראות בית המשפט ונשיאה בעונש שהוטל על ידו, הינה דרישה, שבשלה ניתן לפגוע בזכויות האזרח גם אם אינן קשורות ישירות לדרישה. התקנה עומדת גם במבחן הרציונליות, כאשר קיים קשר רציונלי בין האמצעי למטרה, כך, שעל פניה, התקנה חוקתית. בפועל, במספר מקרים לא מבוטל, מעכב משרד הרישוי רשיונות של נהגים עקב קנסות, שחלקם התיישנו. בית המשפט מקבל את גרסת ההגנה לפיה, חלקם של הקנסות התיישנו. בית המשפט קובע שישום התקנה, באופן בו יושמה, אינו חוקתית, וזאת משום שעיכוב הרשיון נעשה באופן שרירותי ואוטומטי, תוך הסתמכות עיוורת על קבצי מחשב, ללא הליך שימוע, בו יכל להעלות טענות התיישנות או לבקש תשלום הקנסות בתשלומים. לאור עובדות המקרה ובעיקר העובדה, כי הנאשם נכה 100% והרכב משמש לו תחליף לרגליו, קובע בית המשפט, כי החלטת משרד הרישוי בטלה מעיקרה. עם זאת, מחייב בית המשפט את הנאשם לעבור בדיקות רפואיות, מבחנים עיוניים ומבחני כשירות נהיגה.

– ת"ע 25482/97 מ"י נ' יוסף אוחיון, פס"ת כרך ג', חו' 10, עמ' 23.

 

  1. רשיון נהיגה – (אי חידוש בגין או תשלום קנסות) – הנאשם החזיק ברשיון נהגה עד שנת 86', לאחר מכן, הפסיק לנהוג ולא חידש את רשיונו. בשנת 94' ביקש חידוש רשיונו ועבר בהצלחה את הבחינות. רשות הרישוי סרבה לחדש את רשיונו מאחר ולא שילם קנסות שהוטלו עליו בבית המשפט. הנאשם המשיך לנהוג ונתפס נוהג ללא רשיונות תקפים. בית המשפט פסק, כי תקנה 127 ב לתק' התעבורה היא חוקתית ובסמכותו של שר התחבורה. כמו כן, מדובר בתקנה שהותקנה טרם התקנת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך היא תפורש לאורו. בית המשפט בוחן את התקנה לאור פסקת ההגבלה. בית המשפט קובע, הפגיעה במחזיק הרשיון אינה עומדת במבחן הסבירות. יחד עם זאת, במקרה דנן, מאחר והנאשם עשה דין לעצמו, קובע בית המשפט, כי אין מנוס מלהרשיעו.

– ת' 5-515395-1 מ"י נ' דרעי, פס"ת כרך ג', חו' 3, עמ' 6.

 

  1. ראיות – (זיכוי) – (הקפאת הזכירה שבעבר) בית המשפט קובע, כי בקבלת עדות השוטר עפ"י כלל הקפאת הזכירה שבעבר, יש בכדי לפגוע, פגיעה של ממש בזכותו של הנאשם, לחקור נגדית את השוטר. עדות כזו, היא אומנם קבילה, אך יש לשקול בזהירות, מה יהיה משקלה. הנאשם העלה טענות סמוך לאחר האירוע, באופן שקיימת אפשרות, כי השוטר יכול היה להתייחס אליהן, לגופן, מתוך זכרונו ולא בהסתמך על הכתוב. העובדה שהתביעה לא העבירה את טענות הנאשם להתייחסות השוטר, מהווה גם היא פגיעה בזכיות הנאשם ושתי פגיעות אלו פגעו, באופן ממשי, ביכולתו הכוללת של הנאשם להתגונן ומשכך, מחליט בית המשפט לזכותו.

– ת' (רמלה) 4185/98 מ"י נ' שמואל ססלר, פס"ת כרך ג', חו' 3, עמ' 43

 

  1. ראיות – (הרף ההוכחתי בהעמדה לדין) – בפרשת בר און (בג"צ 2534/97) קובע  השופט גולדברג את הרף הראייתי הנדרש לאישום. לדידו, התשתית הנדרשת היא של "אפשרות סבירה להרשעה". תשתית שהיא גבוהה יחסית, בשל התוצאה החמורה של הגשת כתב אישום על חיי הנאשם. את "ההסתברות הסבירה", מפרש בית המשפט כהסתברות סבירה, שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה. השופט מבחין בין ראיות גולמיות, אשר נבדקות ללא הבאת עדים בפני מי שאמור לקבל החלטה לפיהן, ובין ראיות רגילות, אשר עברו את כור ההיתוך של חקירת העדים. בהחלטה על העמדה לדין מדובר, מטבע הדברים, בבחינת ראיות גולמיות והפוטנציאל הראייתי הגלום בהן. פסק הדין קובע מבחן המורה על בדיקה קפדנית במיוחד, כתנאי מוקדם להגשת כתב אישום, הקובע הלכה לפיה, יש למעשה, לבחון את סבירות הספק ולא את סבירות סיכויי ההרשעה. השופטת  ד. דורנר, בדעת מיעוט, מבקרת את הרף הגבוה שנקבע בדעת הרוב ומשווה אותו לזה שנקבע לגבי מעצר עד תום ההליכים (פרשת זאדה – בש"פ 8087/95). השופטת קובעת כי, אומנם, הרף הראייתי במעצר עד תום ההליכים גבוה, מזה הנדרש על מנת להגיש כתב אישום ולכן, לא יתכן כי היועמ"ש, בבדיקת השאלה אם להגיש כתב אישום, יסתפק בספק סביר כדי להמנע מהעמדה לדין. הכותב מסכים עם הרף הגבוה שיצר פס"ד בר-און אך לא מן התוצאה לפיה, הרף להעמדה לדין גבוה מזה של מתן צו מעצר עד תום ההליכים, פועל יוצא מההחלטות בשני פסקי הדין והם ממליצים על שינוי הלכת זאדה לגבי המעצר והשוואתו לרף הנדרש, עפ"י פס"ד בר-און, לגבי העמדה לדין.

– "הרף ההוכחתי הנדרש להעמדה לדין לעומת הרף הנדרש למעצר עד תום ההליכים" / פרופ' קנת מן, הסניגור 4, יוני 97', עמ' 3.

 

  1. ראיות – (רשומות רפואיות) המבקש הועמד לדין בגין גרימת מוות ברשלנות. מאחר שהמנוח נפטר 15 יום לאחר התאונה, עתר המבקש לבית המשפט בבקשה לעיון בתיקו הרפואי של המנוח. בית המשפט קובע, כי התיק הרפואי מתקופת אשפוזו של המנוח, הם חלק מחומר החקירה ולכן יש להעבירו לעיונו של המבקש. בהחליטו בבקשות אלו, מאזן בית המשפט בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן ובין זכות המנוח להגנה על כבודו, פרטיותו וצנעת חייו גם לאחר מותו. כאשר בית המשפט מסיר את החסיון הרפואי, למרות התנגדות משפחת  המנוח, עליו להיות משוכנע כי הדבר חיוני ורלוונטי להגנת הנאשם. כמו כן, קובע בית המשפט, כי הוא מוסמך להסיר את החסיון הרפואי גם בטרם העידו בפניו רופא או פסיכולוג וטענו לחסיון, אך היא יעשה זאת רק במקרים חריגים ולעשיית דין צדק בלבד.

– ת' 995089/96 מ"י נ' טאלב אקעייך, פס"ת כרך ג', חו' 9, עמ' 16.

 

  1. רשות ערעור (לקולא) – בית המשפט העליון, השופט, ת. אור, קובע כי ערעור על הוצאות שהוטלו לטובת אוצר המדינה הינו בזכות ואין צורך, איפוא, בבקשת ובקבלת רשות.

– רע"פ 5476/99 אורי קציר נ' מ"י, החלטה מיום 6.9.99, טרם פורסם.

 

  1. ראיות (חיזוק לעדות עד מדינה) (זיכוי) בית המשפט העליון קובע, כי אמנם, בעבירת שוחד, אין הכרח להביא תוספת ראייתית כלשהי לעדות של שותף לעבירה (לרבות עד מדינה) אך עם זאת, משקבע בית המשפט השלום, כי במקרה זה, יש לתמוך את עדות עד המדינה בדבר לחיזוקה – היה עליו למצוא ראיות שמחזקות את עדות עד המדינה בקשר לתשלום השוחד. הראיות עליהן הסתמך  בית משפט השלום בהקשר זה, אינן מחזקות את הטעון חיזוק. לפיכך, מזכה, כאמור, בית המשפט העליון את המערער.

– רע"פ 1764/01 בן עמי נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 56, נובמבר 2001, עמ' 21.

 

  1. רמזור – (זיכוי) בית המשפט לתעבורה בת"א, השופט מ. דרורי, מזכה רוכב קטנוע, אשר הואשם בנהיגה בניגוד לאור אדום ברמזור וזאת, לאחר שבית המשפט יצא לביקור במקום בו הוכח לבית המשפט, כי ממקום עמידת השוטר, לא ניתן היה לראות את קו העצירה, טענה שטען הנאשם מייד בתגובתו לדו"ח.

– ת' 35917/00 מ"י נ' זיתוני עמנואל, טרם פורסם.

 

  1. רמזור (לחומרה) – בית המשפט לתעבורה קובע, כי המערער נכנס לצומת בעת שהאור ברמזור היה צהוב ולא אדום, אך למרות זאת, הרשיעו בעבירה של כניסה לצומת כשיש אור אדום ברמזור וזאת לאחר שקבע, כי המערער יכול היה לעצור בבטחה לפני הצומת. בית המשפט המחוזי קובע, בדחייתו את הערעור, כי למערער נתנה הזדמנות להתגונן ביחס לאישום החלופי, וכי בכך שטען כי נכנס לצומת כאשר האור ברמזור היה ירוק, חסם בפני עצמו את האפשרות להעלות יותר מאוחר טענה שלפיה, נכנס לצומת (כאשר הרמזור היה צהוב) משום שלא יכל היה לעצור בבטחה לפני קו העצירה.

– ע"פ (מחוזי – י-ם) 2554/00 אטדגי נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 51, יוני 2001, עמ' 14.

 

  1. רכב – (גניבת רכב) – (לקולא) הנאשם נמצא אשם, לאחר שמיעת הוכחות, בביצוע עבירות של גניבת רכב, הצתת רכב ונהיגה ברכב בלא רשיון נהיגה וללא ביטוח. בית משפט השלום לנוער מאמץ את המלצת קצינת המבחן ומחליט לנקוט בגישה שיקומית, לא להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו דרכי טיפול.

– ת"פ (שלום/נוער-ת"א) 597/99 מ"י נ' פלוני, טרם פורסם, הסניגור 58, ינואר 2002, עמ' 27.

 

  1. רמזור (זיכוי) בית המשפט השלום בת"א, השופט א. ספיר, מזכה את הנאשמת מאחריות לתאונה, שנגרמה כתוצאה מאי ציות לאור אדום בצומת. השופט קובע, כי קיים קושי ראייתי מובנה בתיקים מסוג זה, מאחר שתמיד אחד הנהגים אשם בתאונה והוא עלול לנסות לגלגל את האשמה על הנהג האחר. בית המשפט קובע, כי הגשת כתבי אישום בתיקים מסוג זה, כאשר אין בנמצא עד אוביקטיבי, שיכול לתמוך בגרסת אחת מהנהגים, אין בה תועלת, לא למתלונן ולא לציבור.

– ת"ד 10997/01 מ"י נ' שביט מיכל, החלטה מיום 9/4/02, פורסם באתר נבו.

 

  1. רשיונות (לקולא) – ראה באות ב', ביטול פסק דין, ערך מס' 11.פסקי דין עו"ד אילון אורן

– ע"פ 70972/01 בן חמו שמחה נ' מ"י, החלטה מיום 12/6/02, טרם פורסם.

 

  1. רשיון – (לקולא) – ראה באות ק', קנסות, ערך מס' 32.

– ת"פ (שלום י-ם) 25482/97 מ"י נ' אוחיון, פס"ת חו' 4, תשס"א – 2001, עמ' 154