34.כה. שכרות – זיכוי

– הנאשם הואשם בכך שנהג בשכרות וסרב לבצע מבחן מאפיינים ולמסור דם. יש לציין, כי הנאשם נעצר בגין עבירות תנועה אחרות, אשר אינן מצביעות על נהיגה בלתי זהירה ורק לאחר דין ודברים בין הנאשם לשוטרים, הבחינו אלו, כי נודף מפיו ריח אלכוהול. כמו כן ולאור התנגדות הנאשם, הובל זה לאת"ן, כאשר ידיו כבולות מאחורי גבו, ובשלב מאוחר יותר, כבלו גם את רגליו, לאור התנהגותו הפרועה. גם בשעת בדיקת המאפיינים היה הנאשם כבול באזיקים. בזכותו את הנאשם, מאשמת נהיגה בשכרות, קובע שופט התעבורה, ח. טובי:
"הנה כי כן, על מנת להוכיח, מעל לכל ספק סביר, היותו של נהג שיכור, אין די בריח אלכוהול הנודף מפיו אלא יש צורך במאפיינים נוספים המצביעים על היותו כזה כך שכל אדם מן היישוב יאמר שהוא שיכור".
עמ' 31 לפסק הדין לגבי סירוב לבדיקת דם ולבדיקת מאפיינים קובע השופט:
"סעיף 64 (ב) לפקודת התעבורה קובע: הוראה זו מטילה חובה על הנוהג ברכב לבצע בדיקת שכרות כל אימת שנדרש לעשות כן על ידי שוטר ובלבד  שהוכחה סמכותו של השוטר לדרוש ביצועה. סמכותו של שוטר לדרוש ביצוע בדיקת שכרות, במקרה נתון, נתונה לו בהתקיים אחת

דיון נהיגה בשכרות עו"ד אילון אורן

משתיים אלה: או שהנהג היה מעורב בתאונת דרכים – או שהיה לשוטר חשד סביר כי הנהג שיכור. בכל מקרה שנהג אינו מעורב בתאונת דרכים – כבמקרה דנן – תנאי מוקדם לדרישה ליתן דם היא קיומו של "חשד סביר" כי אותו פלוני היה שיכור".

 

עמ' 34.
ועוד באותו עמוד:

 

"אין אני סבור שכל אימת שמפי נהג נודף ריח אלכוהול די בכך כדי לבסס חשד סביר כי המדובר בנהג שיכור, כאשר אין בנמצא נתונים אחרים המאששים זאת ואין צריך לומר כשהנסיבות האחרות שוללות זאת, אין להעלות על הדעת כי נהג אשר לגם להנאתו משקה אלכוהול בכמות המותרת ידרש (כך מחמת הריח הנודף מפיו) ליתן דם לבדיקה שהינה בדיקה פולשנית הפוגעת בחירותו של האדם".

 

ועוד בעמ' 36:

 

"עינינו הרואות כי אף על פי הנחיות המשטרה חשד סביר מתקיים רק על סמך בדיקת מאפיינים חיצוניים על פי הטופס האמור ואין די בריח אלכוהול על מנת להקים חשד סביר.

 

 

 

לגבי סירובו לבצע בדיקת מאפיינים – בשלב זה היה הנאשם כפות באזיקים, למרות תחינותיו בפני השוטרים שיורדו מעליו, השופט קובע, כי לא ניתן לבצע את הבדיקות המתאימות כאשר ידיו של הנאשם כפותות מאחורי גבו ולכן, בדיקה כזו היא חסרת כל ערך ראייתי. לאור האמור לעיל ולאור פריכות נוספות בגרסת התביעה, מזכה בית המשפט את הנאשם מכל האשמות המיוחסות לו".

– ת"פ (ת"א) 1933/00, מ"י נ' שקוי איתן, החלטה מיום 5/11/02, טרם פורסם.

להמשך קריאה

 

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן
 

אנציקלופדיה תעבורה – ערך ש`

  

  1. 1. שמירת מרחק  – (זיכוי) ראה בעדכון מס' 5 , עמוד 584.דיון נהיגה בשכרות עו"ד אילון אורן

מ"י נ' רז, פס"ת ג', חו' 8 עמ' 3, בעמ' 5.

 

  1. שימוע (לקולא) גם בפסילת חובה של 90 יום (בתאונות דרכים קטלנית)– ב"ש 4022/97 גדי סויסה נ' מ"י, פס"ת ג', חו' 5, עמ' 7, עמוד 8. 

 

  1. שופט – פסילתו -(לקולא) נשיא בית המשפט העליון, השופט א. ברק, קיבל את הערעור שהוגש על החלטת שופטת, שלא לפסול את עצמה לאחר שהשופטת, שבפניה הוגש האישום בתיק העיקרי, דנה קודם בבקשה לעצור את הנאשם עד תום הליכים ובמסגרת הליכי המעצר מתחה ביקורת על התנהגותו. הנשיא ברק פסק, כי אין זה ראוי שאותו שופט ישב בהליכי המעצר ובתיק העיקרי. מסיבה זו פסל את השופטת.

–  ע"פ 5456/01 קוסטובסקי נ' מ"י, הסניגור 53, אוגוסט 2001, עמ' 19.

 

  1.      שופט פסילתו – (לקולא) בית המשפט העליון קיבל ערעור על החלטת בית המשפט השלום, שלא לפסול את עצמו. במקרה זה, עילת הפסילות הייתה שיחה קצרה שהתנהלה בין התובע ובין השופט בקשר לאותו תיק במהלך דיון אחר, כאשר הנאשם או סניגורו אינם נוכחים בשיחה זו וכאשר, אין לה גם ביטוי בפרוטוקול. במסגרת שיחה זו, נעתר בית המשפט לבקשת התובע, לאפשר לעדת תביעה בתיק, לרענן את זכרונה לקראת הדיון שהיה אמור להתקיים בסמוך לאותה שיחה.

– ע"פ 2672/01 בן שושן נ' מ"י, הסניגור 59, אוגוסט 2001, עמ' 19.

 

  1. שימוש ברכב ללא רשות – (סמכות) – סמכות בית המשפט לתעבורה. בית המשפט המחוזי ביטל החלטת שופט התעבורה ברמלה, א. הדר. נפסק, כי עבירה זו נכללת בסמכותו העניינית של בית המשפט לתעבורה, למרות שהמדובר בעבירה מסוג פשע שהעונש בגינה הינו, חמש שנות מאסר. בית המשפט המחוזי מתייחס לסעיף 25 לפק' הפרשנות על פיו, "איזכור של חיקוק בחיקוק אחר, כוונתו לחיקוק המאוזכר כנוסחו בשעה שנזקקים לו". ולאור זאת, נפסק כי בית המשפט לתעבורה מוסמך לדון בעבירת שבל"ר, אף שהסעיף המסמיך אותו לדון בעבירות אלה, הוחלף בסעיף שלשונו אינה זהה לסעיף המקורי. כן ציין בית המשפט המחוזי, כי העובדה שמדובר בעבירה מסוג פשע, אין בה מניעה לכך שהעניין ידון בבית משפט שלום לתעבורה ולראייה ציין בית המשפט, כי בית המשפט לתעבורה מוסמך לדון בעבירת הפקרה, בניגוד לסעיף 64 א' לפק' התעבורה, למרות שהמדובר בעבירה מסוג פשע שהעונש בגינה הינו, עד שבע שנות מאסר.

 

– בש"פ (מחוזי-ת"א) 92061/99, מ"י נ' רדיצקי, השופט צ. הרטל, הסניגור 33, דצמבר 1999, עמ' 15.

 

  1. שופט – המשך דיון בפני אותו שופט (לקולא) בית המשפט העליון קבע, כי משנתן שופט החלטה, בעלת משמעות מהותית כדוגמא, הזמנת תסקיר משירות המבחן וקבע, כי לנוכח תסקיר חיובי, יהיה נכון לשקול חלופת מעצר, אין זה מן הראוי,  שהדיון לאחר קבלת התסקיר יתקיים בפני שופט אחר. בנסיבות אלו ובהסכמת הצדדים הערר התקבל והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי להידון בפני  השופט ע. מודריק אשר הורה על הזמנת התסקיר.  השופט ע. מודריק דן בערר וביקש חוות דעת משירות המבחן ביחס לשאלה, האם המוסד הטיפולי מסוגל לקיים פיקוח על העצור? וציין, כי אם ישתכנע שניתן לקיים פיקוח על העורר במוסד כזה, ייתכן שיענה לבקשתו. שירות המבחן הגיש לבית המשפט את התסקיר שנתבקש ובאותו תסקיר נקבע, כי המוסד אכן מסוגל לפקח על תנועותיו של העורר. לאחר קבלת התסקיר, התקיים דיון בעניין, אך הפעם בפני השופטת רוטלוי שככל הנראה, כהנה כשופטת תורנית. דא עקא, השופטת רוטלוי לא ראתה בשחרורו של העורר ממעצר, למטרת גמילה, משום הסדר ראוי ודחתה את הערר. העורר תקף את החלטת השופטת לגופה וכן, טען שניתנה החלטה, כאמור, רק משום שהתיק  הועבר מהשופט ע. מודריק לשופטת רוטלוי. כאמור, בית המשפט העליון, השופט א. מצא, קיבל את הטענה וציין, כי כל עוד אין אילוץ נסיבתי המונע זאת, ראוי שהשופט, אשר החליט החלטה, בעלת משמעות בתיק ימשיך וידון בו.

– בש"פ 632/799 קודעי נ' מ"י, הסניגור 33, דצמבר 1999, עמ' 23.

 

  1. שוטר – (זיכוי) – הנאשם הואשם באי ציות לשוטר. השופט, א. ספיר מבית המשפט לתעבורה בת"א קבע, כי לא הוכחה, מעל כל ספק, הכוונה הפלילית הנדרשת לשם הרשעה בעבירה זו. הוראות השוטר לא היו ברורות ומפורשות ולכן שיכלו להתפרש באופן שונה ע"י הנאשם. לאור טעמים אלו, זוכה הנאשם.

– ת"פ (ת"א) 6-414353 מ"י נ' איתי פז, פס"ת כרך ג', חו' 6, עמ' 14.

 

  1. שופט רבקה (ריקי) בן יששכר שורץ, מונתה לשיפוט בתעבורה מיום 30/9/01 ועד ליום 29/9/02.

– י"פ 5028 מיום 1/11/01.

 

  1. שוטר – (זיכוי) הנאשם הואשם בנהיגה תוך כדי שימוש בטלפון, שלא באמצעות דיבורית. בזמן רישום הדו"ח נכחו שוטר ומתנדבת. התביעה הסתפקה בזימון המתנדבת בלבד. הנאשם הואשם, בפועל, ע"י השוטר ואילו הודעת תשלום הקנס נערכה בידי המתנדבת, כאשר בהודעת התשלום אין זכר לקיומו של השוטר הנוסף. בית המשפט שלערעור קבע, כי כאשר התביעה נמנעת מלזמן עד, אשר היה עשוי לתמוך בגרסתה, יש להסיק מכך שהעד לא יכול היה להועיל לה, שאם לא כן, חזקה עליה שהיתה מזמנת אותו. לאור קביעות אלו, מזכה סגן הנשיא, השופט, א. אבן ארי את הנאשם.

– ע"פ 70476/01 גולדנברג אבנר נ' מ"י, לא פורסם.

 

  1. שכרות – (לחומרה) – אין צורך בממצאים של בדיקת דם דווקא, כדי להוכיח מצב של שכרות. כבר נקבע בעבר, שריח של אלכוהול או התנהגות, יכולים אף הם להעיד על שכרות. יש להתייחס לדרך הראייה המדעית, כאל כלי עזר בלבד.

– ע"פ 140/98 אליהו חוג'ה נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 19, אוקטובר 98', עמ' 14.

 

  1. שופט – (פסלות) השופט קמא הציע בלשכתו הסדר טיעון, בשל התמשכות ההליכים ומצבו הבריאותי הלקוי של הנאשם. בקשת הפסילה נדחתה – השופט לא היה צד להסדר הטיעון, לא היה מעורב במו"מ עצמו ולא הביע עמדה בשאלת העונש. כל מעורבותו הסתכמה בהעלאת האפשרות להסדר טיעון והאפשרות להפחתת פרטי האישום.

– ע"פ 4237/96 אופנהיים, עו"ד נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 5, יולי 97', עמ' 15.

 

  1. שופט – יוזמה להעדת עד יוזמת השופט להעיד עד לאחר שהצדדים סכמו, אפילו אם העד הוזמן ע"י ההגנה, הינה שלא כדין.

– ע"פ (ת"א) 71629/00 איתן אורגיל נ' מ"י, טרם פורסם.

 

  1. שכרות – (לקולא) – הנאשם הורשע בנהיגה בקלות דעת ובנהיגה בשכרות לאחר שנהג תחת השפעת משקאות משכרים, סטה מן הכביש, פגע בעץ והביא לפציעתו ולפציעת חברו (שברים בשתי הרגליים). בית המשפט מאמץ את הסדר הטיעון, ומסתפק בהטלת פסילה בפועל ל – 3 חודשים וקנס בשיעור 1,500 ש"ח. זאת לאור העדר הרשעות קודמות של הנאשם בתחום התעבורה.

– ת"פ (שלום – תעבורה) 16045/99 מ"י נ' מזור, טרם פורסם, הסניגור 44, נובמבר 2000, עמ' 34.

 

  1. שוטר צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ב 2001 קובע, כתחנת משטרה את משרד המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים.

– פורסם ברשומות, קובץ התקנות 6129, 25 באוקטובר 2001, עמ' 54.

 

  1. שכרות קיימים מספר משתנים, ביניהם: משך זמן השתייה, תכולת האלכוהול במשקה, כמות המשקה מכיל האלכוהול, סוג המשקה ותכולת הקיבה, אשר משפיעים על קצב ספיגת האלכוהול בדם ועל קצב פירוקו בגוף. מספר המשתנים הרב מאפשר מצב שבו, ריכוז אלכוהול מקסימלי יתקבל רק שעתיים או שלוש ממועד השתייה. מאחר שדגימת דם מראה ומקבעת מצב נתון ומיידי, הרי שבמקרה של תאונה, בו בדרך כלל נלקחת הדגימה מס' שעות לאחר האירוע, הריכוז הנמדד אינו מצביע, בהכרח על כך, שבעת התאונה היה ריכוז האלכוהול בדמו של הנהג מעל המידה הקבועה בחוק. לדוגמא: נהג ששתה אלכוהול, בסמוך למועד התאונה, על קיבה מלאה, ריכוז האלכוהול בדמו, בזמן התאונה, יהיה נמוך מהריכוז שימדד שלוש שעות לאחר האירוע.

– שכרות מפוקחת/ד"ר אחיקם סטולר, עו"ד מכון י.ט.מ. בע"מ, הסניגור 12, מרץ 98', עמ' 24.

 

  1. שופט – (פסלות) – בית המשפט העליון בחן החלטה של שופט ערכאה נמוכה, שהחליט לפסול את עצמו. בית המשפט קובע, כי במקרה זה, החשש למשוא פנים, קטן יותר מאשר במקרה בו, שופט מסרב לפסול את עצמו, כך גם לגבי משקל הראיות שנדרש, שהוא קל יותר בהשוואה לסירוב לפסילה.

– ע"פ 8724/01 קהלן נ' מ"י, טרם פורסם, פד"י פקס, 32/01, עמ' 2.

 

  1. שופט – (פסלות) בית המשפט העליון קובע, כי בשלב של העלאת טענת, "אין להשיב לאשמה" אין מקום להעריך את מהימנות עדי התביעה, ומשעשה כך, השופט בבית המשפט, הרי זו עילה לפסילתו. לפיכך, נדחה הערעור על החלטת השופט לפסול את עצמו.

– ע"פ 8418/99 ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ נ' אל-רז ג'נסיס מסחר (1992) בע"מ, טרם פורסם, הסניגור 35, פברואר 2000, עמ' 21.

 

  1. שתיקה – (זכות השתיקה) – (לקולא) בית המשפט העליון קובע, כי שתיקת עד, בעת חקירה במשטרה, אינה מהווה עבירה של שיבוש מהליכי משפט וזאת, מאחר ולחשוד קיימת זכות שתיקה רחבה. במקרה דנן, הוזהר המערער והוסברה לו זכותו לשתוק, על השלכותיה העתידיות. אומנם, המשטרה נמנעה, במקרה זה, מלהטיח במערער, כי הוא נחשד בביצוע עבירה מסויימת, אך אין בכך, כדי להרע את מצבו של המערער ולפגוע בזכויותיו כחשוד.

– ע"פ 3445/01 מישל אלמליח נ' מ"י, טרם פורסם.

 

 

  1. שכרות – (סירוב להבדק) – (לחומרה) בית המשפט העליון קבע, כי אדם שהסכים להבדק בדיקת שכרות אחת, אך מסרב לבצע בדיקות נוספות, לאחר שהבדיקה הראשונה כשלה, עובר עבירה של סירוב להבדק בדיקת שכרות. כמו כן, קובע בית המשפט, כי אין כל קשר בין הזיכוי מעבירת הנהיגה בשכרות ובין הרשעה בעבירת הסרוב. תוצאה אחרת היתה מביאה לכך, שכל נהג יסרב להבדק ואז, לא ניתן יהיה להרשיעו בנהיגה בשכרות, וכפועל יוצא גם לא בעבירת הסירוב.

– ע"פ 4050/00 נומדר נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 42, ספטמבר 2000, עמ' 12.

 

  1. שכרות – (סרוב להבדק) – (זיכוי) הזיכוי של המערער בבית המשפט המחוזי מעבירה של נהיגה בשכרות, התבסס על קביעת בית המשפט, כי אין די בעובדה שהמשיב סירב להבדק ובעובדה שנדף ממנו ריח של אלכוהול והוא התפרע בתחנה, כדי להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות. בית המשפט לא פסל את האפשרות, להרשיע אדם בעבירה זו, על סמך הצטברות של ראיות נסיבתיות, שאינן כוללות בדיקה במכשיר הנשיפון או בדיקת דם ואולי לגישתו, מכלול הראיות צריך להיות מקיף ומשכנע יותר מזה שהוצג בפני בית המשפט במקרה זה.

– ע"פ 70394/00, הסניגור 42, ספטמבר 2000, עמ' 12.

 

  1. שופט – (פסלות) – בית המשפט קובע, כי החשפות בית המשפט לראיות בלתי קבילות, אינה פוסלת אותו מיניה וביה. חזקה על בית המשפט, כי לא יושפע מראיות פסולות. תחושתו הסוביקטיבית של הנאשם, כי אין לו סיכוי למשפט הוגן, אין בה די להוות עילת פסילה.

– ע"פ 1164/97 יעקובי נ' מ"י, טרם פורסם, הסניגור 4, יוני 97', עמ' 17.

 

  1. שכרות – (זיכוי) הנאשם הואשם בכך שנהג בשכרות וסרב לבצע מבחן מאפיינים ולמסור דם. יש לציין, כי הנאשם נעצר בגין עבירות תנועה אחרות, אשר אינן מצביעות על נהיגה בלתי זהירה ורק לאחר דין ודברים בין הנאשם לשוטרים, הבחינו אלו, כי נודף מפיו ריח אלכוהול. כמו כן ולאור התנגדות הנאשם, הובל זה לאת"ן, כאשר ידיו כבולות מאחורי גבו, ובשלב מאוחר יותר, כבלו גם את רגליו, לאור התנהגותו הפרועה. גם בשעת בדיקת המאפיינים היה הנאשם כבול באזיקים. בזכותו את הנאשם, מאשמת נהיגה בשכרות, קובע  שופט התעבורה, ח. טובי:

"הנה כי כן, על מנת להוכיח, מעל לכל ספק סביר, היותו של נהג שיכור, איןדי בריח אלכוהול הנודף מפיו אלא יש צורך במאפיינים נוספים המצביעים על היותו כזה כך שכל אדם מן היישוב יאמר שהוא שיכור".

עמ' 31 לפסק הדין לגבי סירוב לבדיקת דם ולבדיקת מאפיינים קובע השופט:

"סעיף 64 (ב) לפקודת התעבורה קובע.. הוראה זו מטילה חובה על הנוהג ברכב לבצע בדיקת שכרות כל אימת שנדרש לעשות כן על ידי שוטר ובלבד שהוכחה סמכותו של השוטר לדרוש ביצועה. סמכותו של שוטר לדרוש ביצוע בדיקת שכרות, במקרה נתון, נתונה לו בהתקיים אחת משתיים אלה: או שהנהג היה מעורב בתאונת דרכים או שהיה לשוטר חשד סביר כי הנהג שיכור. בכל מקרה שנהג אינו מעורב בתאונת דרכים כבמקרה דנן תנאי מוקדם לדרישה ליתן דם היא קיומו של "חשד סביר" כי אותו פלוני היה שיכור".

עמ' 34.

ועוד באותו עמוד:

 "אין אני סבור שכל אימת שמפי נהג נודף ריח אלכוהול די בכך כדי לבסס חשד סביר כי המדובר בנהג שיכור, כאשר אין בנמצא נתונים אחרים המאששים זאת ואין צריך לומר כשהנסיבות האחרות שוללת זאת. אין להעלות על הדעת כי נהג אשר לגם להנאתו משקה אלכוהול בכמות המותרת ידרש (כך מחמת הריח הנודף מפיו) ליתן דם לבדיקה שהינה בדיקה פולשנית הפוגעת בחירותו של האדם".

 

ועוד בעמ' 36:

"עניינו הוראות כי אף על פי הנחיות המשטרה חשד סביר מתקיים רק על סמך בדיקת מאפיינים חיצוניים על פי הטופס האמור ואין די בריח אלכוהול על מנת להקים חשד סביר".

לגבי סירובו לבצע בדיקת מאפיינים בשלב זה היה הנאשם כפות באזיקים, למרות תחינותיו בפני השוטרים שיורדו מעליו, השופט קובע, כי לא ניתן לבצע את הבדיקות המתאימות כאשר ידיו של הנאשם כפותות מאחורי גבו ולכן, בדיקה כזו היא חסרת כל ערך ראייתי. לאור האמור לעיל ולאור פריכות נוספות בגרסת התביעה, מזכה בית המשפט את הנאשם מכל האשמות המיוחסות לו.

– ת"פ (ת"א) 1933/00 מ"י נ' שקוי איתן, החלטה מיום 5/11/02, טרם פורסם.

 

  1. שכרות – (זיכוי) שופט בית המשפט לתעבורה בת"א, ש. איזקסון, מזכה נהג מאשמה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וזאת, מאחר ולדבריו, עד התביעה "עשה את כל הטעויות האפשריות במסגרת מילוי תפקידו באותו מעמד". עד התביעה שהנו סייר אילון אורן עו"ד תעבורהמשטרתי, לא הביא את הנאשם לתחנת המשטרה והסתפק בהבטחתו של אדם אחר שיחזירו לביתו בשלום. לפיכך, לא נבדק הנאשם בבדיקות השכרות המחויבות עפ"י חוק. בנוסף, לא עכבו השוטר לחקירה ולא מילא טופס מאפיינים או גבה ממנו עדות. כמו כן, העיד עד התביעה, כי באירוע נכח שוטר נוסף, אך משום מה, לא הופיעו שמו ופרטיו בדו"ח ובכך, נפגעה זכותו של הנאשם לחקרו במטרה להוכיח את גרסתו. עם זאת, מרשיע השופט, לאור עדויות עדי התביעה, את הנאשם בנהיגה בחוסר זהירות, עפ"י תקנה 21 (ג) לתק' התעבורה.

– ת' 36714/00 מ"י נ' ירבק ניר, טרם פורסם, החלטה מיום 22/1/02.