רשלנותה של הולכת רגל בת 13 גרמה לזיכוי הנהג שפגע בה
מקובל לחשוב, שפגיעה של מכונית בהולך רגל היא תמיד אשמתו של הנהג; קל וחומר כאשר התביעה מוכיחה בבית-המשפט כי הנהג הפוגע נסע במהירות גבוהה מהמהירות המותרת בחוק. אבל מדיון שהתקיים בבית-המשפט לתעבורה ובבית-המשפט המחוזי בתל-אביב עולה, כי אין הדבר כך.
עצם המעורבות של נהג בתאונה, שבה נפגע הולך רגל, אינה יוצרת אחריות פלילית, וגם נהיגה במהירות, העולה על המותר בחוק, אין בה בהכרח כדי להרשיע את הנהג בגרימת התאונה. השאלה העומדת על הפרק היא, אם היה אפשר למנוע את התאונה, לו היה הנהג נוסע במהירות חוקית.
בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב הואשם נהג, כי בעת שנהג ברכבו הפרטי בשעות הערב ברחוב סוקולוב בהרצליה, פגע בילדה בת 13 שחצתה את הכביש בריצה. הילדה הספיקה לחצות את מלוא רוחב הכביש (10 מטר) כמעט בטרם פגע בה רכבו של הנאשם ופצע אותה קשה. התביעה דרשה להטיל את האשמה לתאונה על הנהג משום שנסע בחוסר זהירות ובמהירות מופרזת. בית-המשפט לתעבורה קבע, כי המדובר בכביש עירוני שיש בו תנועת הולכי רגל, ועל פי סימני הבלימה נסע הנהג ברכבו במהירות 53 קמ"ש – מהירות גבוהה מהמותר ולא סבירה בהתאם לתנאי הכביש, לשעות החשכה ולתנועת הולכי הרגל. עם זאת פסק שופט התעבורה, כי לא הוכח קשר בין המהירות האסורה לבין התאונה. כלומר, לא הוכח שאם היה הנהג נוסע במהירות נמוכה יותר, אפשר היה למנוע את התאונה.
פרקליטות מחוז תל-אביב הגישה ערעור על קביעה זאת וטענה, כי כיוון שהילדה הספיקה לחצות את מלוא רוחב הכביש כמעט, אפשר היה למנוע את התאונה על-ידי נהיגה במהירות נמוכה יותר, דבר שהיה מאפשר להולכת הרגל להשלים את החציה בלי להיפגע.
שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב הדסה בין עיתו, דחתה את ערעור המדינה. השופטת קבעה, כי המדובר בנערה, אשר בלא כל תשומת לב למכונית המתקרבת התפרצה אל הכביש בריצה כדי לדבר עם מישהו שנמצא בעברו האחר של הכביש. "לא מדובר בילדה קטנה, שלגביה חלה חובת זהירות מיוחדת, אלא בנערה בת 13". פסקה השופטת והוסיפה: "בא כוח המדינה מנסה לשכנע אותנו, שאילו נהג המשיב יותר לאט היתה התאונה נמנעת. הואיל ולא ידוע לנו, ואין ממצא על כך שהתאונה נגרמה בסוף הבלימה ושהצדק הוא עם בא כוח המדינה – הערעור נדחה."
הלקח הבטיחותי: גם הולך רגל חייב בזהירות וניתן לדרוש מנערה בת 13 שלא תתפרץ בעיניים עצומות לכביש.
