תאונת דרכים קטלנית

הרשעה מטעמי מדיניות – גם ע"י בית המשפט העליון

 

 

נטיית בתי המשפט, כאשר המדובר בגרימת תאונת דרכים בה נפגע הולך רגל למוות, לא להשאיר את התאונה יתומה ולקבוע כי הנהג הפוגע אחראי לגרימתה וזאת מטעמים של מדיניות ובמסגרת המאבק הקדוש בנגע תאונות הדרכים. הציבור אינו ער למגמה זו שתוצאותיה קשות, לא צודקות ולא הוגנות.

 

המשמעות של גישה כזו הינה שהנהג הנוסע בכביש חשוף לא רק לסיכון של פגיעה בהולך רגל המתפרץ לפני רכבו באופן שאין בידו למנוע את הפגיעה למרות שינהג בזהירות, אלא גם להגשת כתב אישום נגדו והרשעתו בגרימת התאונה מבלי שניתן היה למנוע את הפגיעה בהולך הרגל וזאת כאמור מטעמים של מדיניות.

 

כך קרה במקרה של נהג רכב פרטי, שוטר במקצועו אשר נסע בירושלים במעלה אדומים בכביש המחולק לשני נתיבים כאשר בצידו של כל נתיב קיים מפרץ חנייה. בצד ימין של הכביש חנתה במפרץ משאית אשר פניה לכיוון נסיעת הנהג כשהיא בולטת מעט לתוך הכביש ודלתה הימנית פתוחה. בסמוך למשאית עמדו שלושה אנשים עם ציוד. מצידו השני של הכביש חנו מכוניות במפרץ ועל המדרכה עמדו מספר אנשים וביניהם ילדים. הנהג הנאשם עקף את הולכי הרגל, עבר לנתיב השמאלי ובאותה עת התפרצה ילדה כבת ארבע לכביש, הרכב פגע בה והיא נהרגה במקום.

 

בוחן המשטרה כתב בדו"ח הבוחן כי התאונה הייתה בלתי נמנעת בכל מהירות וזאת כיוון שהילדה התפרצה לכביש, בזמן תגובה, כלומר לפני שניתן היה ללחוץ על הבלמים. אך יחד עם זאת המליץ הבוחן להעמיד את הנהג לדין וזאת כיוון שלדבריו הנהג היה צריך להימנע מעקיפת הולכי הרגל שהיו בכביש.

 

בתשובה לשאלה בחקירה נגדית אמר הבוחן כי במקרה שהנאשם היה ממשיך בנסיעה ישר, לאחר שהולכי הרגל שעמדו ליד המשאית היו מפנים את הכביש, גם אז היה הנהג מצליח להיעצר רק אם מהירותו היתה פחותה יותר מחמישה-עשר קמ"ש.

 

שופט בית המשפט לתעבורה בירושלים, השופט ד"ר אברהם טננבאום, הרשיע את הנהג כיוון שביצע את העקיפה ו"נסע מהר" (במהירות 43 קמ"ש) אך לא סתר את ממצאי הבוחן, שאת דבריו אימץ, לפיהם לא ניתן היה להיעצר, בכל מהירות, נוכח ההתפרצות של הילדה לכביש. השופט גזר על הנהג עונש של שלוש שנות פסילה ושישה חודשי עבודות שרות. השוטר ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים וטען ע"י סניגורו כי בכל מקרה התאונה היא בלתי נמנעת ולא היתה כל הצדקה להרשעה.

 

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים אליהו צ' בן זמרה קיבל בדעת מיעוט את הערעור וזיכה את הנהג מאחריות לגרם המוות. השופט קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין אופן נהיגת המערער לגרימת התאונה. השופט כתב כי לא הוכח שניתן היה למנוע את התאונה הקטלנית לו המערער היה נוהג במהירות איטית יותר.

 

שופטי הרוב, רות אור ועזרא קמא, דחו את הערעור והותירו את ההרשעה בעינה: הסניגור הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בבקשה ציין הסניגור כי לא מוצדק היה להרשיע את הנהג, כיוון שבכל מקרה ובכל מהירות היה פוגע בילדה, כפי שפסק שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי.

 

בדרך כלל וכמעט תמיד לא ייעתר בית המשפט העליון לבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בערעור בבית המשפט המחוזי, אלא אם על פני הדברים המדובר בהרשעה שאינה מוצדקת בעליל. בנסיבות חריגות של מקרה זה החליט סגן נשיא בית המשפט העליון השופט שלמה לוין כי הבקשה תידון בהרכב של שלושה שופטים, בעיקר בשאלת הקשר הסיבתי.

 

ניתן היה להניח לאור החלטה של סגן נשיא בית המשפט העליון כי הבקשה תידון לעומק ובית המשפט העליון יבדוק אם אכן המדובר בתאונה בלתי נמנעת ואם אמנם ישתכנע בכך, יזכה את הנהג המערער.

 

נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק דחה את הבקשה וכתב כי ניתן היה למנוע את התאונה ע"י האטה ואף עצירה. החלטת הנשיא נתנה תחת הכותרת "פסק דין" והצטרפו לה השופטים יעקב טירקל ועבדול רחמן זועבי. ההרכב לא דן כלל בשאלת הקשר הסיבתי ולא בחן כלל את הטענה שהתקבלה ע"י שופט המיעוט בית המשפט המחוזי בירושלים כי בכל מקרה לא ניתן היה בכל מהירות שהיא להיעצר נוכח התפרצות הילדה. סוף דבר ההרשעה נותרה בעינה למרות שגם לפי דעתו של סגן נשיא בית המשפט העליון ראוי היה לדון בשאלת הקשר הסיבתי ובחוסר האפשרות למנוע את התאונה בכל מהירות שהיא.

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן