להאזנה:
התביעה לעשות אילו ביקשה מן העד להתייחס בצורה ישירה ומסוימת ל"ליקויים" שההגנה מדברת בהם. ברם, ד"ר גופר לא נחקר בחקירה שכנגד, על התבטאותו הכללית בדבר ביצוע הבדיקה ב"פיקוחו"; ובנסיבות הענין, יש בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענות ההגנה בדבר אי קבילותן של תוצאות הבדיקה.
כזכור, ב"כ המערער לא הסתפקה בתקיפת אמינותן של תוצאות הבדיקה המעבדתית, הוסיפה קו טיעון נוסף והוא: אכילת ארוחה בשרית, המאיט במידה משמעותית – על פי הגישה הנוהגת – את קצב ספיגת האלכוהול בדם. בהקשר זה, לא מצאתי הצדקה להתערב בממצא המהימנות של בית המשפט המחוזי, לפי אין ליתן אמון בגירסתו של המערער בדבר הארוחה הבשרית.
יחד עם זאת, לא למיותר יהיה לציין, כי על פי עדותו של ד"ר גופר, המגמה המסתמנת אצל המדענים העוסקים בתחום זה היא, לזנוח את הדעה כי לארוחה בשרית יש השפעה של ממש על קצב ספיגת האלכוהול בדם.
במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבל את ממצאי הבדיקה המעבדתית, ולצרף משקלן לראיות האחרות שהוצגו להוכחת שכרותו של המערער.
2) כאמור, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בענין זה בתוצאות הבדיקה המעבדתית, ובעקבות ההלכה שנפסקה בר"ע 666/86 (פרשת עודה) הנ"ל – לפיה, הבדיקה המעבדתית אינה האמצעי היחיד להוכחת "שכרות", וניתן להוכיחה בראיות אחרות – קבע כי המערער היה "שיכור" עובר לתאונה, על פי עדותו של רס"מ יעקובי, אשר סמך את עמדתו על נסיונו הממושך בכגון דא כבוחן תאונות דרכים.
-
הוכחת שכרות 2
רס"מ יעקובי הבחין בריח חריף של אלכוהול שהדיף המערער סמוך לאחר התאונה; ומצא חיזוק למסקנתו כי המערער היה שיכור, בהתנהגותו כמוכה הלם, ובחוסר יכולתו ליתן הסבר כיצד הגיע למקום התאונה וכיצד זו התרחשה. לכך ניתן להוסיף גם את עובדת נסיעתו במהירות בלתי סבירה במסלול שבו התנועה היא בכיוון הנגדי, ואת עלייתו על המדרכה כאשר ניסה לתקן את המעוות ולעבור למסלול אחר.
בהתחשב בנסיונו של רס"מ יעקובי, רשאי היה בית המשפט המחוזי למצאו בהתרשמותו ראיה עצמאית מספקת להוכחת שכרותו של המערער.
