להאזנה:
להלן ציטוט הפרק בפסה"ד המתייחס לשכרות במלואו וזאת מפאת חשיבות ההחלטה:
"10. לנאשם יוחסה גם עבירה של נהיגת רכב בהיותו שיכור ותחת השפעת משקה אלכוהולי, לפי סעיפים 62 (3) ו- 38 (1) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961, ותקנות 26 (1) ו- (2) ו- 169 ב' (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.
אין חולק על כך, שבתאונה הנ"ל נחבל גם הנאשם והובא לבית חולים רמב"ם, בחיפה, כשהוא מחוסר הכרה (ראה – ת/19 ו- ת/20). לאחר עיון בסיכום טענותיו של הסניגור, שהוגש בכתב, ניתן לומר, כי אין עוד מחלוקת של ממש באשר לכך, שבהיותו עדיין מחוסר הכרה נלקחה מהנאשם דגימת הדם, אשר הועברה לבדיקה למרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא. דגימת דם זו נבדקה על ידי ד"ר גופר שקבע בחוות-דעתו ת/7, כי נמצא בה 115% mg אלכוהול.
לטענת הסניגור המלומד התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח בהתאם לאמור בתקנה 169 ח' ו- (2) לתקנות הנ"ל, כי אזור הדקירה בגופו של הנאשם חוטא בחומר שאינו מכיל אלכוהול וכי דגימת הדם נלקחה לכלי קיבול המכיל מלח פלואורידי בכמות שריכוזו הסופי בדגימת הדם לא יפחת מאחוז אחד למאה.
הבוחן בהעידו הודה, כי לא מילא טופס תעודת עובד ציבור שבו היה עליו לפרט את כל הצעדים שנעשו בקשר לנטילת דגימת הדם מהנאשם. הבוחן העיר (בע' 11), כי הוא מאמין, שנהג במקרה זה כפי שהוא נוהג לעשות, כאשר יש לו חשד שהנהג המעורב בתאונה הוא שיכור. לא יהיה זה למותר לציין, כי עדותו של הבוחן הושמעה ביום 11.2.96 היינו למעלה משנתיים לאחר שקרתה התאונה הנ"ל ובפרק הזמן שחלף מאז הארעותה הוא בדק מספר רב של תאונות.
בנסיבות אלה העדר מסמך כתוב המאפשר לבוחן לרענן את זכרונו פותח פתח לספקות ולהסתייגויות ממידת הדיוק שבדברי עדותו.
-
ציטוט הפרק בפסה"ד המתייחס לשכרות במלואו
הסניגור המלומד מוסיף וטוען, כי מעדותו של ד"ר גופר (בע' 19 ובע' 20) עולה, שערך את חוות דעתו – ת/7 מבלי שהובא לידיעתו דבר מתן תרופה כלשהי לנאשם לפני נטילת דגימת דמו. ד"ר גופר אף העיד (בע' 19), כי קיימות תרופות המעלות את רמת האלכוהול בדם.
רק לאחר שהנאשם העיד כעד הגנה ביקשה התביעה להתיר לה הבאת ראיות נוספות ומשהרשות ניתנה הוגש סיכום האישפוז – ת/20, ממנו עולה, כי בחדר המיון קיבל התובע זריקת טוקסואיד. ד"ר גופר לא נשאל מה השפעתו של טוקסואיד על ריכוז האלכוהול בדמו של הנאשם. אין לשלול, איפוא, את האפשרות שטוקסואיד נמנה עם אותם חומרים רפואיים המעלים את רמת האלכוהול בדם. במצב דברים זה אין לדעת מה חלקו של הטוקסואיד ב-115% mg אלכוהול שנמצא בדגימת דמו של הנאשם. נוצר על כן ספק סביר שמא ריכוז האלכוהול בדמו של הנאשם לא עלה על המידה הקבועה בתקנות הנ"ל ומספק זה רשאי הנאשם להנות.
כבר בהסתמך על האמור עד כאן מסקנתי היא, כי לא עלה בידי התביעה להוכיח במידת הוודאות הדרושה את העבירה של נהיגת רכב בהיותו הנאשם שיכור ותחת השפעת משקה אלכוהולי ויש לזכותו מעבירה זו.
אוסיף, כי במקרה קונקרטי זה בעת נטילת דגימת דמו של הנאשם הוא לא היה בהכרה ונבצר ממנו לבחור בין מתן הסכמה לפעולה זו לבין סירוב לעשייתה.
בנטילת דגימת דמו של הנאשם בנסיבות האמורות לעיל ניתן לראות פגיעה בזכותו של הנאשם שלא להסכים לכך, על אף הסנקציה העונשית הכרוכה באי-הסכמתו. מתעוררת, איפוא, שאלה נכבדה באשר לקבילות תוצאות הבדיקה של דגימת דם זאת. ברם, הסניגור המלומד לא התנגד להגשת חוות-דעתו של המומחה ד"ר גופר – ת/7 והסתפק בהעלאת טענות אחרות לגבי משקלה.
מכיוון שלא שמעתי כל טיעון מבאי-כוח הצדדים בשאלה האמורה לעיל אשאיר את הדיון בה לעת מצוא ורק אחזור ואציין, כי לכאורה היתה כאן פגיעה בזכותו של הנאשם". (ההדגשות שלי – א.א.).
– ת"פ 137/95 (המחוזי חיפה), מ"י נ' איוון סוקוב, הכרעת הדין מיום 31.8.97.
להמשך קריאה
