להאזנה:
הנהג הואשם שלא פעל נכון בשעת חירום וזוכה
רוב הנאשמים המגיעים לבית-המשפט בגין עבירות תנועה בוחרים להודות באשמה, לבקש את רחמי השופט, לספוג קנס בעבירות קלות ולסיים בכך את הפרשה. אולם, בתיקי תאונות דרכים נאלצים הנאשמים להתגונן כראוי, ואז מתברר כי לעיתים התביעה בוחרת להאשים את הנהג, למרות שאין בידיה ראיות של ממש, כפי שעולה מהמקרה הבא. לפי כתב האישום, נסע נהג רכב פרטי ברחוב ארלוזורוב ברמת-גן לכיוון תל-אביב ופגע בהולכת רגל בת 78 שחצתה את מסלול נסיעתו והרגה.
הבוחן המשטרתי הסיק שהנאשם אחראי למות האישה וזאת מניתוח גרסתו העובדתית של הנהג. לפי גרסת הנהג, הוא נסע במהירות של כ-35 קמ"ש בתוך שיירת כלי רכב. הוא הבחין בהולכת הרגל שחצתה את הכביש בריצה, הספיק לצפור, הסיט את ההגה ימינה, אך היא נתקלה במראה ובצדו השמאלי של הרכב. לדבריו, הבחין בנפגעת לראשונה ממרחק של כ-6 מטר, רק כאשר היתה במרכז המסלול השמאלי, כיוון שכלי רכב שנסעו בנתיב הנגדי הסתירו אותה והיא התפרצה ביניהם.
לטענת בוחן המשטרה, חטא הנהג במחדל כאשר לא בלם, ובזבז זמן יקר על צפירה וסטייה. לדעתו, נהג סביר היה חייב לבלום. וכך אמר בעדותו: "להבדיל ממקרה רגיל, אני אומר שהנהג הבחין בהולכת הרגל בזמן, ולו היה עוצר היה מונע תאונה. הוא פעל לא נכון, ובגלל שיקול דעת מוטעה נגרמה תאונה."
הסניגור טען, לעומת זאת, כי לא זו בלבד שהנהג עשה כל מה שצריך היה לעשות, אלא שלא הוכח, שאם היה נוהג אחרת, היה מונע את התאונה. השופטת, הדסה אחיטוב, מבית-משפט השלום בתל-אביב, קבעה, כי הודעת הנהג בפני בוחן המשטרה היתה הראיה היחידה שהביאה התביעה להוכחת אשמתו, וטענת התביעה מסתכמת בכך שהנהג התרשל כיוון שבמקום לבלום, בחר לסטות ימינה ולצפור.
השופטת קיבלה את טיעוני ההגנה וציינה, כי לדעתה לא היה יכול הנהג לחזות, שחרף הזהרת הולכת הרגל על-ידי הצפירה היא תמשיך בריצה לעבר מכוניתו מבלי להיעצר. הנאשם, קובעת השופטת בפסק דינה, רשאי היה להניח, כי המנוחה תנהג כפי שהולך רגל סביר היה נוהג למראה הסכנה ולמשמע הצפירה, ותעצור. "לומר היום שכל נהג סביר היה בולם בלימת חירום ומי שנמנע מלפעול כך הנו רשלן, זו חכמה בדיעבד". לפיכך קבעה כי התביעה לא הוכיחה את רשלנות הנהג, הוא יצא זכאי.
הלקח הבטיחותי: גם במצב חירום חייב נהג בזהירות וייתכנו מקרים שיורשע בדין למרות התפרצות הולכת רגל לא זהירה לפני הרכב.