המשך השופט לא האמין לשוטר, אך כן האמין לנאשם שהודה
בהסתמך על עדות זו פסק השופט, כי הנאשם צריך ליהנות מן הספק. הוא כתב: "כאשר מדובר בהיבטים המתייחסים למדידת המהירות, מן הראוי כי ייעשו לגביהם רישומים מדויקים בסמוך ומיד לאחר מדידת המהירות… משלא עשה כן השוטר במקום, והסתפק במתן עדות על כך לבית הדין מספר חודשים לאחר האירוע לא ניתן לסמוך על עדות כזאת ולהרשיעו". על כן פסק השופט כי לא הוכח, שהנאשם נהג את רכבו במהירות של 150 קמ"ש.
יחד עם זאת, כתב השופט: "מצויים בפני דבריו המפורשים של הנאשם מיד כשנעצר בכביש, שלפיהם הוא ביקש את סליחת השוטר וביקש ממנו שיפחית את המהירות שמדובר בה". השופט קבע כי זו תגובה ספונטנית של נהג, שאף על פי שהוא חייל בשירות סדיר, הספיק לצבור ניסיון בנהיגה וידע מה שהוא אומר. השופט דחה את גרסת הנאשם, שלפיה אמר את דבריו כדי לא להיעצר; לדברי השופט, טענה זו היא בלתי סבירה ובלתי אמינה. השופט פסק אפוא, שהוא סומך דבריו המפורשים של הנאשם בפני השוטר, וקובע כי הנאשם נהג במהירות העולה על המהירות המותרת. אך, יחד עם זאת, השופט לא הרשיע את הנאשם בנהיגת רכב במהירות שיחס לו השוטר.
בטיעונים לעונש ביקש הסניגור ליהנות את הנאשם מן הספק ולקבוע כי החריגה מהמהירות המותרת היתה מתונה. התובע הצבאי עתר לגזור על החייל עונש מאסר ממשי, לבד משלילת רשיונו האזרחי והצבאי, בגין מידת החריגה מהמהירות. בהנמקת גזר הדין, כתב נשיא בית הדין, כי במקרה רגיל היה הנאשם צריך להישלח למאסר בפועל, אלא שבמקרה זה לא הוכח כאמור, כי החריגה מהמהירות המותרת הגיעה לכדי 150 קמ"ש.
עוד ציין השופט כי החייל עומד לפני שחרור, וכי שירת כנהג בהצטיינות ובלא דופי. השופט גם הביא בחשבון את מצבו האישי הקשה של החייל, ולפיכך גזר עליו מאסר מותנה של 45 ימים לשנתיים (התנאי שלא יעבור עבירת מהירות). חודשיים פסילת רשיון נהיגה בפועל (צבאי ואזרחי), ארבעה חודשי פסילה מותנים לשנתיים ו-180 ₪ קנס.
המסר המרתיע: חייל הנתפס נוהג במהירת מופרזת עלול להיענש במאסר בפועל ע"י בית הדין הצבאי.
