בית-הדין הצבאי פסק, כי הנאשם נהג אמנם את רכבו במהירות סבירה של 30 עד 35 קמ"ש, אך משום שלא הוכח ליקוי ברכב, ההתהפכות עצמה היא בבחינת הוכחה לרשלנותו. השופטים פסקו כי גם כאשר מדובר בתאונה אשר לכאורה אין לה הסבר – נהיגה שלכאורה לא הייתה רשלנית – ניתן לסמוך על העיקרון שאין דרכו של רכב להתהפך אלא אם נהגו התרשל בנסיעה. על פסיקה זו הוגש ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים[1]. השופטים דליה דורנר (המכהנת כיום בבית המשפט העליון), אברהם פריש (אשר כיהן בבית המשפט המחוזי בת"א) ונחמיה דגון,ביטלו את הרשעתו של הנאשם וזיכוהו. לגישתם, כאשר רכב מתהפך לבדו, הנהג חייב אמנם להסביר את הסיבה להתהפכות הרכב, אחרת ניתן להסיק כי ההתהפכות אירעה בשל רשלנותו; אך לא כך הדבר אם מדובר בתאונת דרכים שבה מעורבים שני כלי רכב (ולא אחד). במקרה הנ"ל, הנאשם נהג ברכב הגורר, אך אין בעובדה זו כדי לשלול את האפשרות, שמא ההתהפכות אירעה דווקא עקב רשלנותו של נהג הרכב הנגרר – סגן מרדכי. על-כן, האמין בית הדין המחוזי למערער כי הוא אכן נהג במהירות איטית ביותר וכי לא היה בדרך נהיגתו כל פסול. על כן, קבע בית הדין שבנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי בעצם ההתהפכות יש הוכחה לרשלנותו, הואיל והוא לא היה הרכב היחיד המעורב בתאונה.
קרא עוד על:
