הוכחת שכרות – המשך

 

2)      לאור כל האמור לעיל, אין למצוא פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כי די בתוצאות הבדיקה המעבדתית ובהתרשמותו של הבוחן המשטרתי, כדי לקבוע, במידת הוודאות הראויה, שהמערער היה נתון במצב של "שכרות" בעת התאונה. לעניין שכרון ו"פזיזות" קבע השופט קדמי כי "לעניינה של עבירת נהיגה בזמן שכרון לפי סעיף 62 (3) לפק' די בקביעה כי נמצא בדמו של המערער, בשעת ארוע התאונה, שיעור אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כמשמעותה בתקנה 169 א'. לתקנות, כדי לבסס הרשעה על פיה; ואין נפקה מינה מה היתה בפועל מידת השפעתו של האלכוהול על המערער" (עמ' 20 סייפא לפסק הדין).

                 "מאידך גיסא, לעניינה של עבירת ההריגה יש לבחון אם רמת השכרות שבה היה נתון המערער עובר לתאונה מספיקה להוכחת קיומה של ה"פזיזות" הדרושה להרשעה על פיה ואין לשכוח כי המדובר בעבירה של מחשבה פלילית. והמבחן שיש לנקוט כאן בהקשר זה הינו מבחן סובייקטיבי של הלך הנפש שהתקיים בפועל אצל הנוגע בדבר" (עמ' 21 רישא לפסה"ד).

     השופט קדמי קבע כי קיימת "חזקת פזיזות"; קביעה זו היתה באמרת אגב באשר במקרה דנן הוכחה רמת שכרות "כבדה" (143 מ"ג אלכוהול בדם הכמות המותרת, 50 – א.א). לעניין זה אמר השופט:

                 "ולמעלה מן הצורך, רואה אני להוסיף, כי, לכאורה לפחות, במקום שבו נמצא בדמו של אדם ריכוז אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כמשמעותה בתקנה 169 א' לתקנות – קמה ועומדת נגדו "חזקת הפזיזות" האמורה, ואין צורך לענין זה בראיות נוספות בדבר רמת השכרות". (עמ' 22 רישא).

  מפאת חשיבות הדיון בשאלת ההרשעה ב"הדרגה" בשכרות ומשכרות וב"פזיזות", מצוטטים נימוקי השופט במלואם בעמודים 18 עד 23 לפסק הדין: 

 

להמשך קריאה

 

 

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן