דוגמה: הנהג הגיב באיחור – זוכה

השופטת בן עיתו דנה בערעורו של נהג אשר פגע באופן קשה בהולך רגל קשיש שחצה את הכביש לפניו.[1] השופטת קבעה כי נכון שקיימת חובת זהירות מיוחדת כלפי קשישים, בדיוק כמו כלפי ילדים, אך עם זאת קבעה השופטת כי בית המשפט צריך להיזהר זהירות מיוחדת שלא לדרוש מנהגים דרישות מוגזמות שאין הם יכולים לעמוד בהן שהם בבחינת "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה". שכן, גם אם יעמדו בהן, התנועה לא תוכל להתנהל ביעילות. באותו תיק הולך הרגל חטא, לדברי השופטת, בחוסר זהירות מופלג. כשנחקר הולך הרגל במשטרה, הוא הודה כי סמוך לאירוע התאונה, המכוניות חלפו בכביש בזו אחר זו והוא לא הסתכל לצדדים, אלא התפרץ לכביש בריצה. המערער העיד, שהוא לא ראה את הולך הרגל, כשזה חלף על פני טור המכוניות שנסעו משמאלו. אמנם, כשהבחין בו בלם בלימת חירום, אולם, למצער, הדבר לא הצליח למנוע את התאונה. השופטת התייחסה לחישובי המרחקים והמהירויות שערך הבוחן ופסקה, כי בשום אופן אין מדובר במדידות מדויקות או כמעט מדויקות. "מניסיוננו", ציינה השופטת, "אנו יודעים שקשה מאוד לסמוך על הערכות אלו של מהירויות ומרחקים, מה גם שדי בטעות קטנה בחישוב שעורך הבוחן בכדי להגיע למסקנה מוטעית, לפיה הנהג היה יכול למנוע את התאונה". השופטת הוסיפה, כי כאשר אין נתונים מדויקים יש לבחון את מכלול העובדות ולנסות לראות באופן כללי, כיצד התרחשה התאונה. במקרה דנן, בחנה השופטת את מכלול הנסיבות וקבעה, כי התעורר בלבה הספק לגבי אחריות הנהג.  לאור זאת, התקבל הערעור והנהג זוכה.

עם זאת, ראוי לציין, כי לאחרונה קבע בית המשפט העליון קביעה סותרת שלפיה אם הנאשם היה נוהג במהירות נמוכה יותר, ייתכן כי הולך הרגל לא היה מוצא את מותו עקב התאונה. לפיכך, יתקיים הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין המוות.[2] קביעה זו, עם כל הכבוד, לא נראית לנו כהגיונית. זאת, מכיוון שתוצאות התאונה הן מקריות ולעיתים די בפגיעת גוף קלה כדי לגרום לתוצאה קטלנית.

 

 

[1]  ע"פ 325/88, דוד גיל נגד מ.י. ראה בספרו של המחבר "תעבורה עקרי הלכות" עדכון 5 עמוד 57 ערך 42 

[2]  ע.פ. 558/97, רבקה מלניק נגד מ.י. 

המשך

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן