גם אם הצבת התמרור אושרה על-ידי רשות התמרור המתאימה, והוא הוצב במקומו כדין, קיים עדיין הצורך להמשיך ולבדוק האם על פי החוק קיימת דרישה להציב את התמרור משני צדי הכביש. במקרה שדרישה כזו קיימת, והתמרור הוצב רק מצדו האחד של הכביש, הרי שהתמרור לא יחייב בהוראותיו את הנהגים בשל היותו לא-חוקי.
דוגמה: תמרור אחד הוצב במקום שניים – הנאשם זוכה
נהג נכנס מדרך בין-עירונית לתחום העיר באר-שבע והמשיך בנהיגה במהירות של 70 קמ"ש. נגד הנהג נרשם דוח תנועה על ביצוע עברת מהירות, משום שהמהירות המותרת בדרך העירונית היא 50 קמ"ש. מסתבר, כי בכניסה לדרך העירונית היה מוצב תמרור "דרך עירונית" רק בצדו הימני של הכביש. בית המשפט לתעבורה בבאר שבע הרשיע את הנהג בעברת מהירות. הנהג ערער לבית המשפט המחוזי באותה עיר וערעורו נדחה. אז, הגיש סניגורו של הנהג בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון, והערעור התקבל על ידי נשיא בית המשפט – השופט מאיר שמגר.[1] השופט שמגר קבע כי לא ניתן בנסיבות כאלו להרשיע את הנהג בעברת מהירות, אפילו אם הוא היה ער לכך שהוא נוהג בדרך עירונית. שכן, התמרור הוצב רק בצדו האחד של הכביש, בניגוד לאמור בלוח התמרורים הנספח לתקנות התעבורה שמחייב הצבת תמרור "שטח בנוי" משני צדי הכביש.. לגישת הנשיא שמגר, מדובר בעברה של אחריות מוחלטת לפיה בית המשפט לא מתחשב – לטוב או לרע – במצבו הנפשי ובמודעותו של הנהג לכך שביצע עברה; בית המשפט קבע, אפוא, שיש להחמיר עם הרשות באותה מידה כפי שמחמירים עם הנהג עצמו.
[1] ר.ע. 213/83 אסולין נגד מ.י. פ"ד ל"ח (1) עמוד 519.
