דוגמה: השוטר מעורב – הנאשם זוכה
נהג הואשם בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע בעברה של "אי מתן זכות קדימה" בצומת. השוטר העיד כי, אמנם אינו זוכר דבר על נסיבות האירוע מעבר לרשום בגוף הדוח, אבל לדבריו כאשר רשם את הדוח רשם דברי אמת. לפי רישומיו, הנהג נכנס לצומת בניגוד להוראות התמרור המחייב "מתן זכות קדימה". כתוצאה מכך, השוטר רושם הדוח – אשר נכנס אותה עת לצומת – נאלץ לעצור את רכבו כדי למנוע תאונה. השוטר רשם כי הנהג טען לפניו "עצרתי". ואכן, הנהג העיד בבית המשפט, כי הוא ונוסע שהיה אתו ברכב התריסו בפני השוטר שהנהג עצר כנדרש ורק לאחר מכן נכנס לצומת, ואילו השוטר הוא זה שנסע מולם וביצע פנייה שמאלה ללא איתות. שופט התעבורה שמע את שני הצדדים ולבסוף החליט להרשיע את הנאשם, בהסתמך על הכלל של "הקפאת הזיכרון שבעבר" – רישומי השוטר הועלו מזיכרונו הטרי של השוטר, שהוקפא בשעת הרישום. השופט גזר על הנהג קנס גבוה ופסילה על-תנאי של רשיון הנהיגה. על החלטה זו הגיש הנהג ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.[1] בניגוד לפסיקת שופט התעבורה, פסק שופט בית המשפט המחוזי, ניל הנדל, כי מסוכן מאוד להרשיע לפי "כלל הזיכרון המוקפא" הואיל ולא ניתן לחקור את השוטר חקירה נגדית, שהרי הוא טוען שאינו זוכר דבר.. השופט ציין, כי הוא ער לכך שבעברות תעבורה השימוש בכלל הזה נפוץ, והוא נעשה מחוסר בררה עקב העומס המוטל על השוטרים. עם זאת, הדגיש השופט כי יש להיזהר כפליים מלהסתמך על כלל זה, כאשר השוטר עצמו מעורב באירוע שבדוח. במקרה זה, טען השוטר כי הופרה זכות הקדימה שלו עצמו ולא של נהג אחר. על-כן, פסק השופט כי בנסיבות מקרה זה, זכאי הנאשם ליהנות מהספק ולכן זיכה אותו.
[1] ע.פ. 7144/97 שפירא בוריס נגד מ.י. (מחוזי באר שבע) פס"ת כרך ג'(2) עמוד 20
