בכך העניין לא הסתיים. הפרקליטות הגישה ערעור על הזיכוי לביהמ"ש המחוזי בירושלים. בהודעת הערעור טענה הפרקליטה כי על הנאשמת להעיד ולהיחקר על גרסתה ולפיה אכן לא ניתן היה למנוע את התאונה כפי שהתרחשה. הערעור נשמע בפני השופט משה גל.
השופט פסק כי לא ראוי היה לזכות את הנאשמת מבלי לאפשר לתביעה לחקור אותה בחקירה נגדית על אמיתות גרסתה. לאור זאת הוחזר התיק לשמיעה לביהמ"ש לתעבורה בירושלים. השופט אשר זיכה את הנאשמת פסל את עצמו ועקב כך נשמע התיק בפני שופט תעבורה אחר – אביטל חן. הנאשמת העידה. לפי עדותה, במהלך הנסיעה, בתנועה עמוסה, הבחינה לפתע לפניה ברוכב אופניים אשר בא לקראתה וחוסם את דרכה כשהוא נוסע ללא אורות. היא הפנתה את הרכב שמאלה וגם הרוכב סטה שמאלה. עקב כך, ובמגמה שלא לפגוע ברוכב, הסיטה הנהגת את רכבה בחוזקה לשול הדרך והתהפכה. הנהגת הדגישה כי הכביש היה חשוך לחלוטין, האופניים לא היו מוארות, בגדי הרוכב היו כהים ונראה לה שהמדובר בילד. לאחר עדות הנאשמת וסיכומי הסניגור, החליט השופט חן לזכות את הנאשמת. השופט חישב את אפשרויות העצירה בהתחשב במהירות סבירה במקום, והמרחק שניתן להבחין ברוכב באמצעות פנסי הרכב. לפי חישוביו מצא השופט כי לא ניתן בהכרח לקבוע כי היה סיפק בידי הנהגת להיעצר בעוד מועד; מה גם שאין נתונים מלאים אודות מהירות הרוכב ואופן נהיגתו. לאור כל זאת זוכתה הנאשמת בפעם השניה, ועל זיכוי זה לא הוגש ערעור נוסף.
