רוכב האופנוע נסע במהירות מופרזת והנאשם זוכה

להאזנה:

 

הרוכב הנפגע נסע במהירות מופרזת – הנאשם זוכה

נהג טנדר נסע בכביש יריחו – עין גדי והתכוון לפנות שמאלה לדרך עפר. באותה עת, רכב הנהג המעורב על אופנוע מסוג סוזוקי בנפח מנוע 1000 סמ"ק. בעקבותיו ובמרחק קטן ממנו נסע חברו על אופנוע דומה. האופנועים הגיעו למקום התאונה מעקומה שמאלה ואילו הנאשם הגיע מקטע כביש ישר. שדה הראייה של נהג הטנדר ממקום התאונה לפנים היה 150 מטר. מהירות הנסיעה המותרת הייתה 80 קמ"ש.

 

נהג הטנדר הואשם בבית המשפט בירושלים, כי פנה שמאלה בלא זהירות וחסם את דרכו של האופנוע הראשון מבין השניים. בכתב האישום נטען שעל אף שהנאשם הבחין ברוכב האופנוע ממרחק ניכר, המשיך בפנייה שמאלה ועל ידי כך גרם לתאונת הדרכים שבה ניזוקו שני כלי הרכב, בעוד שרגלו של הרוכב נקטעה.

הנאשם טען, כי עצר את הרכב בטרם התחיל בפנייה שמאלה, בעוד הוא מוודא כי הכביש מולו היה פנוי. כך שכאשר החל כבר בפנייה לא היה כל רכב בנתיב הנגדי. לטענתו האופנוע נכנס לתחום שדה הראייה שלו כאשר הוא היה כבר בפנייה. אף על פי שנעצר הוא לא היה יכול למנוע את ההתנגשות. הנאשם העיד כי תוך כדי הפנייה שמאלה, ראה לפניו "גוש שחור" בא מולו במהירות מופרזת וזה נראה כ"שתי נקודות שטסות אליו מהכיוון הנגדי". לדבריו, המכה אירעה תוך שבריר שנייה. עד ראייה שנסע אחרי רכב הנאשם תיאר בעדותו את מהירות נסיעת האופנועים כ- "מהירות איומה".

 

בבית המשפט בירושלים, נידונה שאלת מהירות נסיעתו של רוכב האופנוע. לדעת בוחן המשטרה, מהירות האופנוע בעת התאונה הייתה כ-120 קמ"ש.

 

שופטת בית המשפט לתעבורה בירושלים, רות זוכוביצקי, לא קיבלה את קביעת בוחן המשטרה לגבי מהירות האופנוע, משום שזו הייתה מבוססת בעיקר על הנחות ולא על ממצאים עובדתיים. לדעתה של השופטת, מעדויותיהם של הנאשם ועד הראייה שנסע אחריו עולה כי רוכב האופנוע נסע במהירות גבוהה מאוד. גם הנאשם וגם העד תיארו את מהירות נסיעת הרוכב כ- "טיסה", "עצומה", "איומה" – ביטויים, שלפיהם אין ספק כי ביקשו להדגיש שהרוכב נסע במהירות חריגה.

 

וכך קובעת השופטת:

"לאור עדויותיהם של הנאשם ועד הראייה נראה כי מהירות נסיעה של 210 קמ"ש באופנוע, שיש לזכור כי הוא אופנוע כבד, אינה בלתי אפשרית, ועל כל פנים אינה מופרכת."

העובדה, שהתאונה אירעה עם תחילת הפנייה שמאלה, כאשר כמעט כל נתיב נסיעת הרוכב ולפחות חלקו הימני היה פנוי למעבר האופנוע, מחזקת את הסברה, שלפיה הרוכב נסע במהירות כה גבוהה עד שלא הספיק להסיט את רכבו לימין כדי לנסות למנוע את התאונה. לדעת בית המשפט, לא הוכיחה התביעה מצדה, כי מהירות נסיעה זו היא בלתי אפשרית.שכן, לא עלה בידיה לקעקע את גרסת הנאשם למהלך האירועים באותן שניות שקדמו לתאונה. מומחה ההגנה קבע מצדו, כי בעת שהנאשם התחיל את הפנייה שמאלה, הרוכב לא היה עדיין בתחום שדה הראייה שלו, ולכן לא היה עליו לתת זכות קדימה לאיש.

 

השופטת זוכוביצקי קיבלה את גרסת הנאשם, שלפיה החל בנסיעה כאשר הדרך מולו הייתה פנויה. לדעתה, הנאשם ראה את המתלונן רק במרחק של 150 מטר לאחר שכבר החל בפנייה ואז, מאחר שהיה זקוק לזמן תגובה של 1.5 שנ', הצליח להיעצר בנתיב נסיעת הרוכב כאשר רק חלקו של הנתיב חסום.

 

בסיום הכרעת הדין מציינת השופטת:

"מניתוח הראיות עולה, כי הנאשם עצר את רכבו לפני ביצוע הפנייה שמאלה לדרך העפר. הוא החל את הפנייה בנסיעה לאורך הנתיב, ואז החל לסובב את הגה רכבו לכיוון שמאל בכדי לבצע את הפנייה, וזאת כאשר שדה ראייתו היה נקי. עם תחילת הסטייה הופיע הרוכב מן העקומה, במהירות גבוהה ביותר שהוערכה כמהירות של 200 קמ"ש לערך.

 

הנאשם שראה את הרוכב במרחק של כ-150 מטר, הופתע ולאחר זמן תגובה של שנייה ומחצה לערך, כשרכבו כבר החל בסטייה לנתיב נסיעת הרוכב, הוא החל בבלימת הרכב, אולם לא הצליח למנוע את התאונה. מכאן, שגרסתו של הנאשם, לפיה לא ראה את הרוכב לפני תחילת הפנייה היא אפשרית והגיונית ולפיה עולה כי לא היה יכול למנוע את התאונה. מהירות האופנוע שהייתה גבוהה בהרבה מזו המותרת, ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם לבין התאונה.

 

ועוד מציינת השופטת:

"בשולי חלק זה ברצוני להדגיש, כי בעניין קביעת מהירות נסיעתו של הרוכב וזמן התגובה של הנאשם, מדובר בפרקי זמן המבוססים על השערות הצדדים. ייתכן, כי הרוכב נסע במהירות נמוכה מעט מ-210 קמ"ש, באופן שניתן לנאשם זמן קצר נוסף מרגע שהבחין בו; קיימת גם האפשרות כי משך זמן התגובה של הנאשם היה קצר יותר מזה שנטען על ידי המומחה, אולם מדובר בהפרשים של שנייה ומחצית השנייה ועל פיהם לא אבסס את הרשעת הנאשם".

 

 

לסיכום

שדה ראייה יכול להיות גורם חשוב לצורך הוכחת אי יכולת למנוע תאונה. במקרה שלפנינו, ישנן שתי אפשרויות: האחת, שדה ראייה יכול שיהיה מוגבל בגלל מפגע תעבורתי. במקרה כזה, נהג יתחיל בפנייה, משום שטעה לחשוב שהדרך לפניו פנויה. באפשרות האחרת, שדה הראייה יכול שיהיה רחב מספיק לגבי כלי רכב הנוסעים במהירות המותרת, אולם ייתכן שיהיה חסום בפני הרכב המעורב שנסע במהירות גבוהה באופן משמעותי מהמהירות המותרת. אם יהיה ניתן להוכיח זאת, הרי שניתן יהיה לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנהג שפנה שמאלה לבין התאונה.

 

בכל מקרה, יש להדגיש, שדה ראייה חסום מלכתחילה עשוי להיעלם אם בהסרת המפגע על ידי הרשות ואם בביצוע שינויים הנדסיים במקום. לכן, מומלץ לתעד ולהנציח את המצב מיד אחרי התאונה.

 

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן