הגנות במשפט תעבורה כאשר מדובר בתאונת דרכים

כאשר מדובר בתאונת דרכים – התביעה חייבת להוכיח שהנהג התרשל. התרשלות הנה "היעדר מצב נפשי", כלומר הנהג לא מתחשב בסיכונים, הוא לא מודע לכך שעקב נהיגתו הלא זהירה הוא עלול להיות מעורב בתאונה. בית המשפט שבא להוכיח שהנהג התרשל, נעזר במבחן ה"אדם מן היישוב". מבחן "האדם מן היישוב" בא בתיקון לחלק המקדמי של חוק העונשין, במקום מבחן "האדם הסביר".

 

קיימות דעות שונות בשאלה, האם אפשר לדרוש מהאדם מן היישוב פחות ממה שנדרש קודם לכן מהאדם הסביר, שנחשב לדמות "סופר-מן" שאינו טועה אף פעם. בתי המשפט ראו את האדם הסביר, כאילו הוא השופט עצמו; השופט היושב בדין היה שואל את עצמו, האם גם הוא היה מבצע את העברה בחוסר תשומת-לב ואם התשובה לכך הייתה שלילית, היה השופט מרשיע את הנהג.

 

היום לפי המבחן של "האדם מן היישוב" יש לבחון את התנהגות הנהג, ביחס למה שצפוי מנהגים אחרים כמותו. זהו מבחן קל ומתחשב יותר ועשוי לגרום לזיכויו של נהג, שהיה מורשע על פי המבחן של "האדם הסביר".

 

על ההבדל שבין מבחן "האדם הסביר" לבין מבחן "האדם מן היישוב" עמד שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ניל הנדל, בציינו כי:

 

 

"האדם הסביר הוא מונח מופשט יותר מהאדם מן היישוב, אשר הנו מונח עממי יותר. אינני בטוח, אם פגשתי אי פעם את האדם הסביר אבל את האדם מן היישוב אני רואה הרבה, גם בראי; האחרון חי עמנו, ואילו האדם הסביר מתגורר בעולם של אידיאלים אפלטוניים".

 

חובת זהירות של נהג העומד לפני הצומת ברמזור אדום נדון בפני השופטת שרה גדות בבית משפט השלום בתל אביב, במסגרת תיק תאונת דרכים. אותו נהג פגע למוות בהולכת רגל, לאחר שהחל בנסיעה בחסות האור הירוק. מדובר בתאונת דרכים שאירעה בצומת עלית בכניסה לרמת גן.

 

הנאשם – שנהג במשאית – עמד בנתיב השלישי מימין מתוך ארבעה נתיבים. הוא נעמד בדרך פתח תקווה, כאשר כיוון נסיעתו הוא מתל אביב שמאלה לרמת גן. בעת שהתחלף האור ברמזור להולכי הרגל לאדום, התפרצה אישה קשישה הנתמכת במקל הליכה למעבר החצייה, כשהגיעה בסמוך למשאית ניגשה לדלת ימנית של תא הנהג, היא נקשה בה כדי להזהיר את הנהג שלא יפגע בה. לאחר מכן, המשיכה הולכת הרגל בחציית הכביש בשטח המת שלפני חזית המשאית ומחוץ לטווח ראייתו.

 

כשהתחלף האור בכיוון נסיעת המשאית לירוק, בדק נהג המשאית היטב את הדרך שלפניו. כשנחה דעתו עליו שהדרך פנויה החל באיטיות לפנות שמאלה לכיוון רחוב אבא הלל ברמת גן. בהמשך הנסיעה ובהיותו עדיין בתוך הצומת הבחין הנהג בסימונים נואשים אשר ביקשו ממנו לעצור. אז, התגלה לו כי דרס למוות את הולכת הרגל הקשישה שלא הבחין בה ואף לא יכול היה להבחין בה, לפני שנכנס לצומת בחסות האור הירוק.

 

השופטת הרשיעה את הנהג באחריות לתאונה, זאת לאחר שקבעה כי עמדו לנהג המשאית מספר שניות – כאשר היה במצב עצירה לפני מעבר החצייה וכאשר האור ברמזור היה אדום. לדברי השופטת, באותן שניות ניתן היה להבחין בהולכת הרגל כאשר היא חוצה את מעבר החצייה ועדיין גלויה לעיניו. השופטת פסקה כי נהג המשאית היה חייב על פי מבחן האדם הסביר לבדוק היטב, כשהוא עדיין במצב עצירה, אם הולכי רגל חוצים את המעבר אפילו ברשלנות ובאור אדום. זאת, משום שהוא ידע שקיים "שטח מת" לפני חזית המשאית שבו לא ניתן להבחין בהולכי רגל.

 

לבסוף, פסקה השופטת גדות שנהג המשאית נכשל בכך ולמעשה התרשל, ולכן ראוי לשאת בעונש. יחד עם זאת, השופטת התחשבה במצוקה הקשה שבה היה נתון נהג המשאית וכן בכך שהנהג נכנס לצומת בחסות האור הירוק ופגע בהולכת הרגל שחצתה באור אדום. לכן, גזרה על נהג המשאית בנוסף למאסר מותנה, עונש של פסילת הרשיון לשנה וחצי בלבד, מחצית מהתקופה המינימלית הקבועה בחוק. סניגורו של הנהג ערער לבית המשפט המחוזי. השופט מנחם אילן, נשיא בית משפט המחוזי בתל אביב, דחה את הערעור על ההרשעה . יחד עם זאת, הוא מצא לנכון להתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ולכן סייג את העונש: בעוד שהותיר את הפסילה על המשאית על כנה, אפשר לנהג לנהוג על סוגי רכב אחרים.

 

לעתים, במקרים חמורים במיוחד, עלול בית המשפט לקבוע כי בניגוד לנהג הרשלן שחטאו מסתכם בחוסר תשומת לב, הנהג הפזיז אשר גרם לתאונה תוך מודעות לסכנה, והסתכן ביודעין בתקווה ש"לי זה לא יקרה", ייחשב כמי שהתכוון לתוצאה הגם שלא רצה בה. . כאשר מדובר בתאונת דרכים קטלנית, ההבדל ביניהם בא לביטוי בחומרת סעיף האישום. הנהג הרשלן יואשם בגרימת מוות – עברה הנדונה בבית משפט השלום שהעונש עליה הוא עד שלוש שנות מאסר; הנהג הפזיז יואשם בהריגה – עברה הנדונה בבית המשפט המחוזי, בהרכב שופט אחד, שהעונש בגינה הוא עד 20 שנות מאסר.

 

דוגמה: נסע משמאל לקו הלבן – הורשע בהריגה

 

נהג הסיע את רכבו בכביש אחיהוד – שפרעם בצפון הארץ. בהמשך הנסיעה ובהגיעו בסמוך לעיקול סטה עם ארבעת גלגלי רכבו, שלא לצורך עקיפה !, משמאל לקו הלבן (קו הפרדה רצוף). נהג אשר הגיע ממול, נבהל מהופעת הרכב מולו, ירד לשולי הכביש מימינו והסיט מידית את ההגה שמאלה על מנת לחזור לכביש. אולם אז, איבד את השליטה על הרכב, עבר לנתיב הנגדי והתנגש ברכב שבא ממול.

 

כתוצאה מהתאונה נהרגו במקום שלושה בני אדם שישבו ברכב שהגיע ממול. פרקליטות מחוז חיפה האשימה את הנהג, שסטה משמאל לקו הלבן, בהריגה והגישה נגדו כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה. השופט מיכה לינדנשטראוס הרשיע את הנהג בהריגה וגזר עליו עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל, זאת בנוסף לפסילת רשיון הנהיגה לתקופה של 12 שנים. הנהג ערער לבית המשפט העליון. סניגורו של הנהג טען כי אין המדובר במי שהסתכן במודע משום שהמערער לא ביצע עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף, אלא, ביצע אותה מבלי משים תוך כדי נסיעה שוטפת; רכבו סטה לפרק זמן קצר ולא ידוע משמאל לקו הרצוף, ועל-כן מדובר במי שהתרשל (לא שם לב) ולא במי שהסתכן במודע.

 

שופטת המיעוט בבית המשפט העליון, דליה דורנר, קיבלה את טיעוני הסניגור וזיכתה את המערער מעברה של הריגה. השופטת קבעה, כי מדובר במי שהתרשל בלבד. בנימוקי פסק הדין כתבה השופטת, כי ייתכן הדבר, במיוחד כאשר מדובר בנהג צעיר וחסר ניסיון, כי נהג כזה עלול במהלך נסיעה לסטות מקו נסיעתו המקורי לפרק זמן קצר. היא גם כתבה שבמקרה הנוכחי אין כל ראיות שהנהג התכוון לנסוע בצד שמאל הדרך, מה גם שלא היה מדובר בעקיפה.

 

יחד עם זאת, שופטי הרוב – אליהו מצא ואליעזר גולדברג – דחו את הערעור והותירו את ההרשעה בהריגה בעינה. השופטים נימקו את החלטתם באומרם כי כל אדם מתכוון למעשיו ואין זה מעניינם לחקור ולדרוש מדוע נמצא המערער משמאל הקו הלבן ו"מה היה לו לחפש שם". נהג שרכבו נמצא משמאל לקו הלבן, נחשב כמסתכן במודע, משום שאיש לא אילץ אותו לסטות לשמאל הדרך. בנסיבות אלו, לא התערבו שופטי הרוב גם במידת העונש.

להערכת סיכוייך ללא חיוב או יצירת קשר לחץ/י כאן