להאזנה:
לנוכח ריבוי תאונות הדרכים הקטלניות נוטים פרקליטי התביעה להאשים נהגים, הנושאים לדעתם באחריות לתאונה, בהריגה – עבירה שדינה עד עשרים שנות מאסר ונידונה בבית-המשפט המחוזי, ולא להסתפק בהעמדת הנהג לדין בבית- משפט השלום לתעבורה ובהאשמתו בגרימת מוות – עבירה שדינה עד שלוש שנות מאסר. נהג יימצא אשם בהריגה, אם נהג ברשלנות גבוהה מאוד, המוגדרת כרשלנות פושעת; לזו מצטרפת המודעות לסכנה והתעלמות ממנה – המוגדרות בלשון החוק כ"פזיזות".
המדובר במקרים חמורים במיוחד, ובמקרים אלו מרבה הפרקליטות לעתור לבית-המשפט לפסול את רשיונו של הנהג הנאשם עד תום ההליכים, בטענה שהוא מסוכן לציבור בשל אופן נהיגתו, ולא להסתפק בתשעים ימי הפסילה המינהלית, שקצין המשטרה צריך לקצוב, אם הוא סבור כי הנהג יועמד לדין.
מתעוררת אפוא השאלה, מה קורה כאשר מניין תשעים הימים מסתיים, הנהג חוזר אל מאחורי ההגה, ולאחר מכן מוזמן לבית-המשפט המחוזי, לדיון בבקשת הפרקליטות לפסול את רשיונו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
עניין זה נדון בבית-המשפט המחוזי בחיפה לפני השופט שמואל ברלינר. נציגת הפרקליטות טענה, כי הנהג שבו דובר נהג ברשלנות גבוהה על פי המפורט בכתב האישום. הבקשה לפסול את רשיונו עד תום ההליכים הוגשה חודש לפני תום הפסילה של תשעים הימים, ולכן התבקש בית-המשפט להורות על פסילת הרשיון עד תום ההליכים המשפטיים נגד הנהג.
הסניגור מצדו טען, כי זומן לדיון כדי להשיב על עובדות כתב האישום (לישיבת הקראה), ורק בבית-המשפט נודע לו, כי הוגשה הבקשה לפסול את רשיון הנהג עד תום ההליכים. כן טען הסניגור, כי תקופת הפסילה המנהלית חלפה והנהג חזר לנהוג, ולא יהיה זה צודק לפסול את רשיונו בנימוק, שהוא מסוכן לציבור אחרי ששב בלי דופי.
השופט קיבל את טענת הסניגור ודחה את בקשת הפרקליטות להורות על פסילת רשיונו של הנהג עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. השופט קבע, כי על פי הוראת החוק בנושא – בפקודת התעבורה – רשאי בית-המשפט להאריך את פסילת הרשיון המנהלית מעבר ל-90 הימים, עד לסיום ההליכים או עד החלטה אחרת.
במקרה דנן, הוסיף וכתב השופט, הוגשה הבקשה בתקופת הפסילה המנהלית, אך העתקה לא הומצא לנאשם עד ליום הדיון, והסניגור לא ידע כלל על הבקשה עד לישיבת בית-המשפט. בינתיים חלפה תקופת הפסילה המנהלית, ולדברי השופט, מה שמבוקש כעת פירושו למעשה – כלשונו – הקמה לתחייה של הפסילה המנהלית שכבר הסתיימה. "מסופקני," קבע, "אם הוראת החוק בנדון מסמיכה את בית-המשפט להחיות את הפסילה שכבר תמה."
כך הוסיף השופט ופסק, כי בנסיבות העניין לא שוכנע, כי מן הראוי להאריך את הפסילה בהעדר תשתית ראייתית, שממנה ניתן ללמוד כי בהמשך נהיגת הנאשם יש סכנה לציבור.